הפרק השני מחולק לשני חלקים. בעוד כמה יומיים שלושה יתפרסם חלק ב'.

פרק שני, חלק א'.

לילות נוגים.

אפריל 2009

יכול להיות שאני מתחילה לחיות, למרות שזה בהחלט עיתוי שגוי.

הקיץ גורם לי לפרוח, להשתולל ולצחוק, הוא מבהיר את עור הפנים שלי וחושף את רגלי הארוכות, הוא מעלה חיוך על פני ואת הציפייה לחופש.

היום קיבלתי את מכתב ההזמנה לבחינה, והאמת שאין לי כל כך מה לומר.

זה מזכיר לי ממלכה עתיקה שיודעת שממלכה השכנה עומדת לתקוף אותה כבר הרבה זמן, אך ברגע שהיא מקבלת את המכתב המודיע על כך, היא מהנהנת בפרצוף רציני, אינה מסוגלת להאמין שזה אכן קורה למרות כל האזהרות, ונכנסת לקרב.

אני מניחה שאמור להידלק לי אור אדום עקב הדימוי המטריד של בחינה לקרב, אבל כהרגלי אני פשוט מכבה את כל האורות כדי שלא אצטרך לראות אותו. איני מייחלת שהשבוע יגמר ואיני מייחלת שהשבוע יזדחל לאיטו.

איני מייחלת לכלום כי אני עדיין לא מאמינה שנכנסתי לשבוע הזה.

היום עוד אוכל להגיד שבעוד שבוע אבחן, אבל מחר זה יהיה 6 ימים, ולמחרת 5, וכך הלאה.

לבסוף יגיע היום בו אני אגיד עוד יומיים, ואז מחר, ואולי, גם היום.

את לא עושה זאת בשביל להתקבל, את עושה זאת בשביל החוויה. המשפט חוזר בראשי ומהדהד.

לפעמים אני חושבת שגולגולתי תתפקע מרוב רעש.

היא, הרי,

כל כך עדינה..

באותו לילה צלילי הפסנתר עטפו את הבית, ממלאים כל פינה ריקה או שוממת.

זה היה יוצא דופן ובכלל שונה מהיצירות שאדוארד ניגן בשנים האחרונות, כשהוא ניגן.

עברה שנה שלמה בה הפסנתר עמד דומם, מאותו לילה.

אסמה נהגה לקחת מגבון לח ולנקות אותו, 'בטעות' לוחצת על כמה קלידים או מפילה את דפי התווים, כדי למשוך את תשומת ליבו. הוא כמעט לא הביט בו, וכשהביט, מבט כאוב ואטום היה מופיע על פניו.

תווי היצירה שהלחין לבלה היו מפוזרים על גב הפסנתר.

לאחר מכן הוא חזר לנגן מעט, בעיקר בשביל לרצות את אסמה, אבל היצירות שניגן לא נעמו לאוזני משפחתו.

הן היו צורמות וקשות, מדויקות וגאוניות להפליא, אך חסרות הבעה או קשר כלשהו לחייו של אדוארד.

היה נדמה כאילו נוטף מהן כעס, ייאוש, הוא דבק באותו סוג יצירות ולא הרפה, כפי שלא הרפה מלהאשים את עצמו.

תחושת הזמן במשפחת קאלן הייתה שונה מתחושת הזמן הנורמאלית. מכיוון שלא היה הבדל בין יום ולילה, ולא היה סדר יום מיוחד לרוב, לפעמים היה נדמה כאילו הזמן חזר לאחור, בין אם זה היה חצי שעה, 10 שנים או 50 שנה.

באותו לילה היה נדמה כאילו חזר הבית לאותו יום בו בלה ביקרה אותם לראשונה, ואדוארד ניגן לה.

הוא ניגן יצירה אחרי יצירה כמעט בלי להפסיק, כמעין פורקן ללא שליטה.

לקראת הזריחה החל להאט, ולבסוף עצר בתו בודד, מביט דרך החלונות לעבר הזריחה.

כשהשמש עצרה, סגר בזהירות את מכסה הפסנתר ונעלם.

"עט," היא פלטה.

אדוארד נעלם לרגע, וחזר שבידו עט.

אליס החלה לכתוב מבלי להביט בדף. היא שרבטה במרץ אותיות משונות. קטנות ומדויקות, מסולסלות בדיוק כמו התנועות שלה.

היא הביטה בריכוז לעבר הקיר, אפילו לא מעיפה מבט בדף לראות אם היא כותבת בתוך השורות.

הדפים החלו להיערם ואדוארד הביט בה, מרוכז וסבלני, מחכה שתגמור לכתוב.

לבסוף היא נעצרה, מניחה בשקט את העט על הדף האחרון.

"ראיתי.. במצבים שונים. היא כותבת מול המחשב, לפעמים במחשב אחר. לפעמים היא מוסיפה תמונות, לפעמים היא עוצרת ומוחקת הכל."

"זה, זה כל זה? זה מה שהיא כתבה? באיזו שפה זאת?" הוא שאל בשקט.

"אני לא יודעת.. ראיתי צורות, והעתקתי. לא הבנתי מילה ממה שכתוב שם.. רק, רק התמונות.." היא הביטה בו.

הוא לקח את הדפים ויצא באיטיות. ליד הדלת נעצר ומלמל "תודה,".

"קארלייל," אדוארד קרא.

"עלה."

הוא הופיע בדלת החדר. "אני צריך.. עזרה."

"במה מדובר?" הוא דיבר בשקט האופייני לו.

"אתה יודע איזו שפה זו?" הוא הניח את הדפים על השולחן.

קארלייל הביט בהם. עברה דקה עד שדיבר. "כן.. זו עברית. שפת הקודש. רק שהיא, מודרנית יותר, אם ככה אתה רוצה לקרוא לה."

"אתה קורא אותה?" הוא שאל.

"כן, אני חושב שאני מבין את הרוב. אם כי יש שם צירוף מילים שנשמע כמו קללה כלשהי, אני לא בטוח שאני מבין אותה כראוי. זה נשמע כאילו היא מורה למישהו.. איך לומר.. לקיים יחסי מין." הוא אמר ביובש.

אדוארד גיחך, ובעיניו הופיע לרגע אותו היתול שנעלם במשך השנים.

"מה זה? איזה מסמך זה?" הוא שאל בקול יציב יותר.

"אני כמעט בטוח שזה יומן. יומן אישי.. נערה כותבת אותו, לפי מה שהצלחתי להבין." הוא דיבר באיטיות.

"תרצה, שאני אתרגם לך?" הוא המשיך.

אדוארד שתק לרגע. "אני חושב, שזה משהו שאצטרך לעשות בעצמי."

"אצטרך ללמוד את השפה." הוא החל לדבר במעשיות. נראה שהמשימה מחזירה ברק כלשהו לעיניו.

"אוכל ללמד אותך, אם תרצה. היא קצת מסובכת, אבל אני בטוח שבתוך חודש תוכל להבין מה שכתוב כאן."

"לא, לא תוך חודש. זה יותר מדי מאוחר.. כמה ימים יספיקו, אני בטוח. תוכל ללמד אותי?" הוא הביט בו בציפייה.

קארלייל נאנח. "טוב, אני מניח שכדאי שנצא לצוד. לא נצא מהחדר הזה השבוע, נכון?"

"לא, אני מניח שלא." הוא הנהן בחיוך ויצא החוצה.