הפרק הזה גם הוא מאוד קצר, כי הוא חלק ב'. אל תדאגו, מעכשיו אין יותר שני חלקים (;

פרק שני, חלק ב'

דם, מבט ושקט.

מרץ 2009

לפעמים אני רוצה לעשות משהו גדול. ממש גדול.

שיגידו עלי, היא תרמה לאנושות. היא עשתה משהו ענק לגמרי!

אולי ליהיות מלחינה כמו בטהובן או מוצרט, או ליהיות רקדנית כמו מרטה גראהם, ואפילו ציירת כמו פיקאסו. (ואני אומרת אפילו, כי אני מציירת נוראי).

לפעמים בא לי ליהיות מין ילדה כזאת, שמתחילה לנגן כבר בגיל 4, ולומדת בתלמה ילין או בבית ספר למוזיקה.

מישהי שיגידו עליה שהיא מיוחדת ברגע שיפגשו אותה, כי יש לה צמה ארוכה ופנים עדינות, או שיער קצוץ ועיניי נמר.

לפעמים בא לי ליהיות נערה שהמגירה שלה מלאה בדפים על גבי דפים, מלאים מילים וסיפורים.

לפעמים אני רוצה ליהיות מישהי עם קול של מלאך, שכשהיא פותחת את הפה כולם בוכים.

בעיקר אני רוצה ליהיות מישהי אחרת.

אני מפחדת שאני אבזבז את החיים במחשבה האם יכולתי לעשות משהו יותר טוב מליהיות עורכת דין או פסיכולוגית, בעלת בית גדול, בעל אוהב וילדים מקסימים.

אולי הייתי יכולה ליהיות פסנתרנית שהתחילה לנגן בגיל 13, וגילתה שנגינה ומוזיקה הן הייעוד שלה, והתאמנה 8 שעות ביום, מהבוקר עד הערב. אחת שהגיעה לרמה שאנשים שמנגנים מגיל 4 לא יכולים להגיע אליה. אחת שישבה והתאמנה, בלי סוף.

או שאולי הייתי יכולה ליהיות זמרת שעבדה עד שנהיה לה קול ערב כל כך, עד שאנשים לא זכרו את הקונצרט הראשון שלה, וחשבו שהיא מישהי אחרת.

יכולתי להיות כל כך הרבה דברים, אבל בחרתי בחיים נורמאלים.

אני מפחדת, כל כך. אני מפחדת שאפספס את ההזדמנות להתקבל למגמת מוזיקה. אני מפחדת שאפספס את ההזדמנות ליהיות גאון.

אני בכלל, אני בכלל מפחדת שאני לא גאון.

"בבקשה.." בלה לחשה בתחינה.

"אני לא מבינה. מה את מבקשת מאיתנו?" רנה שאלה בבלבול.

"רק, רק שתבינו." היא מלמלה.

"להבין מה!" צ'רלי צעק. "אני לא מבין. את מבקשת מאיתנו שנבין שמעכשיו לא תוכלי לראות אותנו הרבה מסיבה מסוימת שאת לא יכולה להגיד מהי ותהפכי למשהו מסוים שאת לא יכולה להגיד מהו שהוא שונה ממה שאת עכשיו? את בכלל שומעת את עצמך?"

היא פלטה יפחה בשקט.

"אל תבכי. רק תנסי להבין, אין לנו שמץ של מושג על מה את מדברת.." הוא הצטער.

"זה בסדר. הכל בסדר." רנה ליטפה את גבה.

בלה מחתה דמעה מפניה וניערה את ראשה.

"אני מצטערת. טעיתי, אני.. קצת מבולבלת. אני אחזור בקרוב, בסדר? אני חושבת שאני אסע לכמה ימים, אם זה בסדר מצדכם.." היא פלטה שיהוק.

"מה זאת אומרת, לאן?" הקול האימהי חדר לקולה של רנה.

"רק, רק לנוח קצת. לנקות את הראש. אולי לפניקס, הרבה זמן לא ביקרתי שם." היא הביטה בה.

"אוקי.." רנה הרימה גבה, מנסה להבין מה פשר הדברים.

"זה בסדר," צ'רלי הניח את ידו על גבה. "שתלך, תנקה את הראש, תני לה."

בלה התרוממה מהכיסא, מחבקת את רנה ואז את צ'רלי.

דמעה אחרונה נפלה לרצפה.

"אני הולכת לארוז."

הטלפון צלצל.

"בלה," הוא אמר.

"זה אתה?" היא שאלה בתמיהה.

"כן."

"אף פעם לא התקשרת לכאן, תמיד באת." היא קבעה.

"כן.. רק רציתי לשאול. תרצי שאבוא לקחת אותך או שתרצי לבוא לבד." הוא מעין שאל.

עד אז היא הייתה כמעט בטוחה שהוא יבוא בלי לשאול, אבל האפשרות לנסוע לבד בכבישים השחורים קרצה לה, מעין פרידה מהעולם המוכר.

"אבוא לבד. זה בסדר?" היא שאלה בחשש.

"כן, בטח," הוא אמר בקול אטום.

"אז.. נתראה,"

היא ניתקה.

"אדוארד, הכל מוכן. אתה.. בטוח?" קארלייל הביט בו עמוקות.

"כן. עדיף, עדיף שאני אעשה את זה." הוא אמר בהחלטיות, אבל בעיניו הסתתר מעין ניצוץ של פחד.

"זה מה שהיא רוצה," הוא המשיך, ובקולו נשמעה נימה של תירוץ.

"אני מאחוריך. בכל מה שתבחר." קארלייל הסיט את מבטו.

"מתי היא אמורה להיות פה?" הוא המשיך.

"לפני שעה. היא בטח משתהה עם הפרידה.." הוא אמר בהיסוס. "אולי, אולי כדאי שאצא לראות מה קורה."

הוא לקח את המפתחות ויצא.

דם. מבט. שקט.

רחוב שחור.

גופה שרועה.

סימני גלגלים על הכביש.

המכונית פגעה,

ברחה.

קול ציפור.

ריח, ריח מפתה.

קולה מהדהד. "אז.. נתראה,"

ריח שערה מתערבב עם ריח הדם.

מבט מופתע על פניה.

"תנסה," קול בראשו. "נשך אותה. אולי יש עוד סיכוי."

קול צעדים. כריעת ברך. הראש מוחזק בידו ופיו על צווארה.

הפסק. הפסק. הפסק.

הוא הפסיק.

אבל שום דבר לא קרה.

שעה עוברת, שעה חוזרת.

הכל נשאר דומה.

כמו הסימן שעל ידה, עכשיו נמצא גם על הצוואר.

ועיניה בינתיים נעצמו, מהרוח.

היא בידו. טיפוס דרך החלון, ומבט בחדר.

מונחת על המיטה.

נשיקה אחרונה על המצח.

"עכשיו דמדומים. " הוא לחש.

"להתראות."