פרק שביעי
שקט. ליחשוש קל מלטף אותי. שקט. משב רוח נוגע, לא נוגע. שקט. מים עוטפים אותי.
שקט, שלווה. אטימות מח מציפה אותי. החול נע עם הרוח, גורם לי להרגיש מוגנת.
ואז, בבהונות הרגליים, מדגדג אותי הגל המלוח.
גופי הבהיר מוטל על החוף, משלים עם חוסר השליטה. שיערי מפוזר מאחורי כתפיי, ואני נושמת.
אושר עצוב מציף אותי. מרירות, השלמה. זה המצב שלי. דקה, ועוד דקה. ואני יודעת שמתישהו, אצטרך לחזור אל המוכר. השאלה היא רק מתי, ואיך.
נמאס לי, שנמאס לי.
***
כשאנו פוגשים בן אדם מוכר, אנחנו מכבדים אותו בנשיקה, או חיבוק.
חיבוק קצר, הזדמנות לגעת מבלי לתת כוונה.
אני תוהה אם פעם באמת חיבקתם מישהו, חיבוק שואב, חיבוק עמוק. חיבוק של יותר מדקה, חיבוק שנותן, ומקבל.
20 דקות נשארנו מחובקים. אני נמצאת בחיקו, והוא מלטף את שיערי. נגיעה, אחר נגיעה.
הייתם מצפים שלאחר כ"כ הרבה ליטופים, אפסיק להתרגש. אבל בכל פעם שידו מתקרבת לראשי, נוגעת בעדינות, מהוססת, אבל לא מגבילה, הרגשתי התרגשות. בסיומה של כל דקה, הבנתי יותר ויותר שהוא לא יהיה שלי. אולי זה מה שהוא רצה להגיד לי.
אחרי 20 דקות, התישבתי, והבטתי לו בעיניים, בעצב. "התקבלת, אתה יודע?"
"נחמד לשמוע.." הוא לוחש באדישות, עדיין מרוכז בי.
"נו?"
"מה נו?" הוא מותח אותי בכוונה.
"מה איתי?" עברה בי צמרמורת.
"אה, כן."
"כן כן? או כן לא?"
"אה.. כן כן".
אההה.
"יוליה.." הוא ממשיך, מנסה להסיט את צומת ליבי לנושא הקודם.
"אני יודעת. זה בסדר" אני משקרת.
הוא מהנהן. אנחנו קמים, עומדים אחד מול השני.
אני מתקרבת, הוא משותק. אני עומדת על קצות האצבעות. אני עוצמת עיניים. דמעה אחרונה יורדת במורד לחיי. אני יכולה לספור את הריסים שלו. אני יכולה לזכור כל תוו בעיניו. אני יורדת למטה, ועכשיו אני יכולה להרגיש את שפתיו.
הוא שותק, בעיניים עצומות. אני בורחת. שהוא פותח אותן, אני כבר לא שם.
***
"אמא, אני יוצאת!" צעקתי למטבח, בעודי מחפשת את הסיכה.
"מה זה? לאן?" היא הביטה בי. "ולמה את לבושה ככה?" היא שאלה בתמיהה.
בחנתי את עצמי. שמלה שחורה, מגיעה עד אמצע הברכיים. כתפיות דקיקות, מחשוף לא קטן. מאיפה בכלל יש לי את זה? טוב, לא משנה.
"אה.. יש מסיבת כיתה. סרט. טיול. אהה.. אצל דפני." שיקרתי, לא בהצלחה.
"מסיבת כיתה או טיול?" היא הרימה גבה.
"זה.. זו מסיבת כיתה מגניבה כזו.. אנחנו רואים סרט, רוקדים, ואז יוצאים לפארק, את יודעת - לטיול." אני בולעת רוק. אני כ"כ מטומטמת?! "אני אהיה עם הפלאפון.. טוב? יצאתי! ביי!" פלטתי לפני שהיא אמרה משהו.
אני מזמינה מונית, ומגיעה. אני משלמת בהיסח דעת, ועומדת מול השומר.
הוא בוחן אותי. מרים גבה חשדנית, אבל לבסוף אומר: תכנסי. פייו, מזל שהתאפרתי. אני מקווה שאני נראת מבוגרת.
אני מתיישבת על הבר, ומנסה להרגע. תרגעי כבר!! תזמיני בקלילות. הברמן מתקרב אלי. הוא אפילו לא מסתכל, לבחון, אם אני בת 18. אלוהים, הוא לא מבחין שאין לי ציצי? 
"כן?" הוא שואל בזמן שהוא מנגב כוסות.
"בירה"
"איזה?"
"מה זה איזה?" אני פולטת לפני שאני מחטיפה לעצמי סטירה.
"שליש, חצי?" הוא שואל, חושד.
"אהה! ברור שחצי." אני מנסה לתרץ את הטימטום הרגעי שלי. הוא הולך למזוג לי.
הוא מניח את זה ברעש לפני וממשיך לנגב כוסות. לפתע נשמעים דיבורים בבר השקט.
"אני אומר, שתיים! אין מצב שאתה עובר ת'שתיים. זוכר ת'פעם שעברה? הקאת אחרי שתיים."
"היית מת! אתה מקיא אחרי שתיים. אני מגיעה לארבע."
"כן, כן בטח"
אני מסובבת את ראשי. לבר נכנסים שני בחורים. בני 20, 25.. אני לא מבינה על מה הם מדברים, עד שהברמן מצטרף לשיחתם.
"צודק, מה לעשות. אחרי שתיים אתה נשפך לי על הבר, ותאמין לי - אני יודע." הוא אומר בחיוך.
"טוב, טוב, חלאס עם הדיבורים! תביא חצי, עכשיו!" הוא זורק לברמן.
הבחור הראשון מסב את תשומת ליבו של השני, והם מתלחששים. אני חושבת, שאולי עלי.
"ילדונת, מה את עושה פה? פעם ראשונה בבר?" השני מגחך.
"ל-לא.. זאת.. הפעם השישית שלי." אני פולטת. רק שלא יחשפו אותי!
הם צוחקים. מה אמרתי כבר? "את אשכרה סופרת? פחחח.."
מה הם רוצים? אבל הם שאלו אותי!
"בחייכם, תעזבו ת'ילדה. תראי, מותק. את לא באמת חושבת שאני חושב שאת בת 18. אבל ניחא, את לא נראית לי טוב, את זקוקה לאיזה שוט. וזה לא אני שמשלם, אז למי איכפת?" הוא מגחך.
באותו רגע אני נרגעת. יופי, אני יכולה להשתכר בשקט.
מצלצל לי הטלפון, ועל הצג מופיע שמה של אמא. אני הופכת אותו לשקט, ומתעלמת.
טוב. שלוק ראשון. בעע! זה מגעיל. חריף, מר. אני ממשיכה.
***
"היי" נכנסתי למטבח, לוקח דרך אגב עגבניה מהערמה על השולחן.
"היי מתוק, רק אל תיגע בעגבניות" היא אומרת וממשיכה לחתוך את הבצל.
"אוקי" אני בולע את העגבניה מהר.
"אתה יודע, אני מודאגת. יוליה הרגע יצאה מהבית, לאיזו מסיבת כיתה עם טיול בפארק וסרט, משהו הזוי טיפה. ועוד איך שהיא התלבשה, שמלה שחורה קצרצרה. אתה יודע אם קרה לה משהו?" היא הסתובבה והביטה בי.
אלוהים, יוליה.. "אין לי מושג" אני משקר. "את רוצה שאני אצא לחפש אותה? זה לא נשמע לי טוב.." אני משיב שהיא מסתובבת בחזרה לבצל, ושוב לוקח עוד עגבניה.
"זה יהיה טוב. הייתי יוצאת בעצמי, אבל אני מכינה כאן מרק עגבניות, משהו מדהים! בגלל זה אני צריכה את הכמות הענקית הזאת." היא אומרת. ואני שוב בולע את העגבניה במהירות.
"טוב, אני יכול לקחת את המכונית של בריאן?"
"כן, בטח. תתקשר אלי אם אתה מוצא משהו!"
אני לוקח את המפתחות. אני יוצא החוצה. זה יהיה קשה, אני לא מכיר את לונדון. מה שבטוח, היא לא תיהיה בפארק, ולא בשום מסיבת ריקודים מטומטמת.
***
"אני שונאת אותו! כ"כ שונאת. אני לא מספיק טובה? אני לא יפה כמו מאיה." אני ממררת ברחמים עצמיים, אחרי שגמרתי את כל הבירה.
צ'אד ומייקל מביטים בי בגיחוך. "אל תדאגי, מותק. בחורים כמוהו באים והולכים. את יודעת מה לא בא ככה? סקס טוב." מייקל אומר. והוא וצ'אד מתפוצצים מצחוק.
"סקס? אני לא רוצה סקס. אני רוצה את ארי.."
"איך את יודעת שאת לא רוצה? ניסית פעם?" צ'אד מתקרב אלי.
"לא.. אני לא יודעת.." אני ממלמלת באדישות. "אתה חושב שזה בגלל שאין לי ציצי?" אני שואלת בעצב.
"לא יודע, הם נראים לי בסדר גמור. רוצה שאני אבדוק? אני מומחה." צ'אד שואל, ומייקל נמרח על הבר מרוב צחוק.
"כן! ואז תגיד לי אם הם בסדר. אוקי?" אני שואלת במרץ.
צ'אד ומייקל המומים. "את אשכרה רוצה שאני אבדוק?" הם צוחקים, המומים.
"כן? למה לא? אמרת שתבדוק!" אני שואלת בתמיהה.
אני לא מבינה מה הבעיה. הם בחורים טובים, כי הם עוזרים לי, אבל הם טיפה מוזרים. למה פתאום הוא לא רוצה לבדוק? אני חייבת שהוא יבדוק! איך אני אדע מה לא בסדר?
"טוב, לי אין בעיה" צ'אד אומר ומסמן לי להתקרב אלי.
אני יורדת מהכיסא הגבוהה ועומדת לידו. "חכי." הוא אומר. "את רוצה שאני אבדוק קודם איך את מנשקת?" הוא שואל. "כן! זה יהיה טוב. אבל איך תבדוק?" אני שואלת בדאגה
"ככה." הוא תופס אותי ומנשק אותי. די! אני לא רוצה! אני מנסה להתנתק, אבל אני חלשה. אני נכנעת.
סוף סוף הוא מתנתק ממני. ואני הולכת צעד אחורה. למה הוא לא אמר לי שככה הוא יבדוק?! יורדת לי דמעה.
"אממ.. את יודעת מה, את דווקא מנשקת בסדר. אבל בנוגע לחזה, אני לא בטוח. בואי רגע." הוא מסמן לי עם האצבע. אני נשארת במקומי. "הוא אמר לך שתלכי אליו!" מייקל אומר לי כמעט בצעקה. אני מתקרבת בהיסוס.
"בואי, תשתי את זה." צ'אד לוקח בקבוק וודקה, מוזג לי לכוס ומושיט לי. איפה הברמן? לאן הוא נעלם?
אני לוקחת בחוסר ברירה, ושותה הכל. הכל ניהיה מוזר. אני ראה בטישטוש יד מושטת לעברי, והריצ'רץ' של השימלה נפתח. אני מאבדת שיווי משקל, שלפתע היד שהחלה לגעת בי מתנתקת ואני שומעת מכות.
"תעזוב, יבןזונה!" אני שומעת את קולו של צ'אד.
חושך.
***
אני רואה שירותים. למה יש פה שירותים? מישהו אוחז בי.
אוי! בחילה. הקיא עולה במורד הגרון, ויוצא החוצה. מישהו אוסף לי את השיער, כדי שלא יכנס גם הוא פנימה.
איי, כואב. אני גומרת להקיא, ויד מנגבת את פי בחתיכת נייר. "הכל בסדר, אל תדאגי." אני שומעת קול מוכר. אבל מי זה?
אני פותחת לאט את העיניים. ארי. מה הוא עושה פה? אני מביטה למטה. השמלה שלי קרועה, והיא מכסה רק את חלקי התחתון. אני עומדת מולו בחזייה. הוא מנסה לא להביט, כדי לא להביך אותי, אבל כבר לא איכפת לי.
"איפה הם?" אני שואלת בשקט.
הוא מביט בי ברוך. "הלכו. הם כבר לא יחזרו."
"הם כן. אני יודעת." אני מוחה דמעה בשקט. "איך בכלל הגעת לכאן?" אני שואלת באדישות. כבר לא איכפת לי.
"חיפשתי אותך בכל לונדון. אמא שלך מודאגת. עברתי ברחוב עם המכונית, לאט, כדי לא לפספס אותך, ואז ראיתי את השיער שלך, דרך הדלת. חניתי ורצתי מהר." הוא אומר. הוא רוצה להגיד עוד משהו, אבל הוא השתתק.
אני שותקת לרגע, ואז פורצת בבכי. אני מתייפחת, והוא עוטף אותי, כמו אתמול. אני מתייפחת, והוא מלטף אותי.
"ה-הכל באש-שמתי.." אני מייבבת. "אני אמר-רתי לו.. לעעשות את זה.." אני ממשיכה.
"יוליה, תרגעי. זה הכי לא אשמתך בעולם! תשכחי מזה! את יכולה לבוא ולהגיד לו "בוא תשכב איתי" ולו אסור לעשות את זה. את לא מבינה?" הוא מביט בי בתחנונים.
"זה-ה לא משנה כבר.." אני מגהקת, ושותקת.
מתחיל להפריע לי שאני בלי חולצה. הוא מבחין במבוכה, מסיט את מבטו ומתרומם. הוא מוריד את החולצה שלו, ומלביש אותי. אני מכניסה את הידיים באפיסת כוחות ואומרת: "קח אותי מכאן.. בבקשה"
"אוקי, בואי נלך."
"רגע! אבל לא הביתה. למקום אחר.."
הוא שותק לרגע, ואז אומר. "אני אקח אותך למלון שלנו.. אנחנו מחולקים לשני חדרים. אמא, אבא ונטע בחדר הגדול, ואני ויונתן בחדר הקטן. אני אבקש מיונתן לישון רק היום בחדר הגדול. בסדר?"
אני מהנהנת.
הוא עוזר לי לקום, ואנחנו יוצאים ונכנסים לאוטו.
אני אפילו לא שמה לב שזה האוטו של אבא שלי. אנחנו מגיעים למלון, ואני מחכה מחוץ לחדר בזמן שארי מדבר עם יונתן. אחרי 3 דקות הוא מסמן לי להיכנס. הוא מביא לי בגדים נקיים ואומר לי שאני יכולה ללכת להתקלח.
אני מתקלחת, מוציאה כל לכלוך אפשרי. רק שהכל ירד. באורך פלא, אני מרגישה יותר נקייה, בנפש, אחרי המקלחת. אני לובשת את בגדיו של ארי, ונכנסת בחזרה לחדר. יש רק מיטה אחת, מיטה זוגית.
אבל ארי כבר התמקם על השטיח. אני בולעת רוק. אני לא יכולה, אבל אני חייבת. "זה בסדר.. אתה יכול" אני ממלמלת. "לא, זה ממש בסדר לי ככה." הוא מנסה לחייך. אבל לישון על אבן זה לא הכי קל.
אני מתקרבת למיטה, ונכנסת מתחת לשמיכות. אני חוזרת בשקט על אותם דברים. "זה בסדר.. אתה יכול".
והוא בלית ברירה קם ונכנס למיטה, מנסה כמה שפחות להתקרב. אני רואה שהוא רואה שקשה לי.
"לילה טוב" אני לוחשת. "ותודה.."
וואו, היה לי ממש קשה לכתוב את הפרק הזה. אני מצטערת עם התיאורים פגעו בחלק ממכם, אבל אני מרגישה שהייתי חייבת לכתוב את זה. הפרק הזה יותר השקעתי בכמות התוכן מאשר ברמת הכתיבה, אז אני רואה שהוא יצא פחות כתוב טוב, אבל לא נורא, אני מוחלת לעצמי. 
תודה על התגובות, אתם פשוט ענקיים!
אתם מוזמנים ליהיות קוראים קבועים! אוהבת את כולכם, רוני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
