פרק אחד עשר
לכבוד יוליה רבינוביץ',
דווח לנו על התאונה שעברת, ואני מאחלים לך החלמה מהירה.
עם זאת, לא נוכל לשמור את מקומך בבית ספרנו יותר מחודשיים.
במקרה ולא תחלימי במהלך החודשיים הללו, נאלץ לפנות את מקומך בכיתת המחול.
בסליחה ובברכת החלמה מהירה,
מקס פיינברג, רכז המגמה.
עינייה עיינו בריכוז במילים הכתובות, ופניה נשארו ללא הבעה.
היא הרימה את עיניה וחייכה חיוך פשוט.
"זה בסדר" היא אמרה ברכות.
שתקתי לרגע. "חשבתי שתיהיה עצובה.."
"להפך. זה יפה מצידם שהם נותנים לי חודשיים." היא קיפלה את המכתב והניחה אותו על השידה הלבנה.
שתיקה.
"את לא פוחדת.. לפעמים?" שאלתי בהיסוס.
היא חיכתה רגע. "אני תוהה ממה יש לי לפחד"
זה היה ברור מאליו. "שלא.. שלא תצליחי לחזור."
משהו בעיניה כבה. לא הייתי צריך להזכיר את זה.
היא כיחכחה בגרונה, מתחילה לדבר אבל אז משתתקת.
לבסוף היא לחשה. "מאוד. אבל אני רוצה להאמין שאני אחזור."
זה היה חסר סיכוי. מה שנאמר לה היה רק חלק מהבשורה.
היא תוכל לחזור ללכת, אבל הם מסרבים בכל תוקף לרעיון שתחזור לרקוד.
נשמתי נשימה ארוכה והנחתי את ראשי בחיקה.
היא הניחה יד עדינה על ראשי, מלטפת אותו בתנועות קטנות.
פתאום היא נזכרה במשהו.
"הבאת את זה?" היא שאלה.
"את מה?"
"את הדיסק. זה שאמרת שתביא!"
"אה, כן. רק רגע." הלכתי לקצה החדר והוצאתי מהתיק דיסקמן עם אוזניות.
"הינה, זה כבר בפנים."
"מה, זה מוצרט וכאלה?" היא שאלה בחיוך.
"מוצרט היה מלחין. אני מביא לך ביצועים של פסנתרנים."
"אני מאוד אוהב את הדיסק הזה. הוא מרגיע" הוספתי.
הנחתי בעדינות את האוזניות על אוזניה, והפעלתי את הנגן.
עינה נעצמו, והיא נשאבה, בדיוק כמוני, אל תוך התווים המסחררים.
התכופפתי וקירבתי את שפתיי אליה.
עינה נשארו עצומות, אבל פיה זז ברכות.
יצאתי בכבדות החוצה.
***
"לגננת שלנו יש בטן מאוד גדולה." אוליביה אמרה בדעתנות.
"מה, היא שמנה?" אמרתי מבלי להרים את עיני מספר התווים.
"כן, אבל אמא אומרת שהיא שמנה בגלל שיש לה תינוק בבטן.."
"נו, אז היא לא שמנה. היא פשוט בהריון."
"כן.." היא מלמלה בשקט.
הרגשתי שמשהו לא בסדר, אז הבטתי בה.
"מה, מה קרה? למה את עצובה?"
"פשוט, אמא אמרה שהתינוק גדל שנה בתוך בטן, וזה בטח לא כ"כ נחמד.. ואני גם לא מבינה איך התינוק הגיע לשם? איך הוא נכנס בכלל?" היא הציפה אותי בשאלות.
גירדתי בראשי, לא בטוח מה אפשר להגיד ומה אסור.
"אה.. זה, זאת אומרת.. שהזרע והביצית נפגשים אז-"
"איזה ביצה? של תרנגולת?" היא חיפשה קצה חוט הגיוני.
"לא.. הביצה של האישה. טוב, אז.. אמ.. יש לאבא זרע ולאמא ביצית. בתוך הגוף, זאת אומרת." אמרתי בבלבול.
"ומתוך הביצה של האמא נולד התינוק?" היא שאלה בהתלהבות, בטוחה שהבינה.
"לא. שהביצית והזרע נפגשים-"
"איך הם נפגשים אם הביצה היא אצל האמא והזרע אצל האבא?"
הכנסתי את עצמי למבוא סתום. הייתי צריך להגיד שהתינוק בוקע מהביצה.
"טוב, יש איזו פעולה שעושים ששני אנשים אוהבים-"
"איכסה! זה מגעיל!" היא הקדימה אותי.
צחקתי. "אבל את אפילו לא יודעת מה זה!"
"כן, אבל זה עם נישוקים! איכס!" היא רצה בחדר ושמה ידיים על אוזניה.
ואז היא נעצרה.
"רגע. אז אתה ויוליה עושים את הפגולה?" היא הביטה בי בסקרנות.
"מה? מה, מה זאת אומרת." חזרתי להסתכל בספר התווים, שהיה הפוך.
"אמרת שעושים אותה שאוהבים."
"כ-כן, אבל איך זה מתקשר, זאת אומרת, אני לא מבין.." קולי דעך.
"אוף! אתה טיפש!" היא הייתה מתוסכלת מחוסר ההבנה שלי.
"אתה ויוליה אוהבים, לא?" היא דיברה אלי כאל מטומטם.
"אני, אני פשוט לא יוד-יודע איך הגעת למסקנה הזאתי, אולי." החלטתי ללכת על ההכחשה.
באמת, מאיפה היא הצליחה לדלות את פיסת המידע הזו? מאז התאונה לא דיברנו על זה. פשוט, היינו.
ובכל פעם שאחד מההורים או מהאחיות שלה נכנסו, העמדנו פנים שאין בנינו שום דבר חוץ מידידות.
מן הסכמה משותפת; לשמור את זה בסוד, לפחות בנתיים.
"אני ראיתי אתכם עושים נישוקים! בגלל זה!"
"מה פתאום?"
"כן! אתה הבאת לה משהו עגול עם חוטים ואמרת מוסרק, או מוסרט, ושמת לה חוטים על האוזניים ואז עשית לה נישוקים!" היא הצביעה עלי וצחקה.
גירדתי מאחורי ראשי במבוכה. "טוב, אממ.. אולי- אה. טוב. אוליביה, אולי עדיף שבנתיים לא תספרי לאף אחד על זה."
"אבל הגננת אמרה שאסור לשקר."
"זה לא ממש לשקר.. פשוט לא לספר" סיבכתי את עצמי.
"אבל אתם עושים את הפגולה?"
"הפעולה, אומרים"
"טוב! אתם עושים?"
"מה, למה את שואלת?"
"כי אז יוליה תיהיה שמנה! כי הזרע והביצה יפגשו ויבקע תינוק מהביצה!"
"לא, יוליה לא תיהיה שמנה. זאת אומרת - בהריון."
"אבל איך אתה יודע? אז אתם לא עושים את הפעולה?"
"טוב, יוליה. יש לי פיפי. אני עוד מעט חוזר." אמרתי במהירות וקמתי.
"טוב, אז אני הולכת." היא אמרה בכעס.
היא רצה ועלתה במדרגות.
נכנסתי לשירותים וסגרתי את הדלת.
"אמאאאאאאאא! יוליה תיהיה שמנה ויהיה לנו תינוק!" היא צעקה לאמה.
אוי, לא.
***
"אתה הולך היום, או שאני?" שאלתי את בריאן בעוד אני מקפלת כביסה בעייפות.
"עדיף שאני. את נראת שפוכה." הוא הביט בי בדאגה.
"הבעיה היא שגם אתה. אתה צריך לישון." החזרתי לו מבט מודאג.
"אולי אני יכול?" ארי הופיע, נשען על המשקוף.
"מה חמודי?" שאלתי אותו ברכות.
"אולי, זאת אומרת - אני יכול. אתם באמת נראים שפוכים.."
"מה זאת אומרת יכול? אנחנו מדברים על מי ישן עם יוליה בבית החולים היום" ניסיתי להסביר לו, לא בטוחה שהבין.
"כן, הבנתי.. אתם פשוט באמת נראים מאוד עייפים. חשבתי שאני אתחלק אתכם בתורנות, בכל מקרה עכשיו יום שישי, ואין לנו מחר בית ספר." הוא אמר בהיסוס.
"שאתה תישן עם יוליה?" בריאן שאל בבלבול.
ארי נדרך.
משהו מוזר כאן, חשבתי. בימים האחרונים הם נראו קרובים, אבל תיארתי לעצמי שזה בגלל שהיו ביחד בשעת התאונה. טוב, זה לא יעלה על הדעת שהוא ישן שם.
"חמוד, זה באמת בסדר. למה שתישן בבית החולים? ממש לא נוח. יש שם רק כורסא מאוד לא נוחה, ואתה תקום בשש בבוקר בגלל כל הרעש." הסברתי לו.
"לא איכפת לי." הוא משך בכתפיו.
בריאן, שעדיין לא הבין את מהלך העניינים הצטרף. "למה לא, אם הוא רוצה?" הוא הביט בי בשאלה.
"בריאן, זה לא לעניין שהוא ישן שם." ניסיתי לעביר לו מסר נסתר.
"אבל הוא אמר שלא איכפת לו. וחוץ מזה, זה לא עד כדי כך נורא שם. קמים רק בשבע, לא בשש." הוא חייך אל ארי.
"אוקי, אז אני אלך." הוא חייך.
אוי, לא.
-
"טוב, בעצם, אתה רק צריך לישון שם. אנחנו פשוט לא רוצים להשאיר אותה לבד." הסברתי לו, מביטה בו דרך המראה.
הוא הנהן.
הגענו לשער בית החולים והוא פתח את דלת המכונית.
"לילה טוב, גברת רבינוביץ'" הוא חייך אלי.
"לילה טוב, מתוק." אמרתי בחיוך, ובלית ברירה הפנתי את המכונית בחזרה הביתה.
***
"לילה טוב, מתוקה" נישקתי את אוליביה וכיביתי את האור בחדרה.
הלכתי את האמבטיה, בכוונה לצחצח שיניים, וראיתי מברשת מיותרת.
בזמן האחרון היו במעמד רק 5 מברשות מתוך 7. אחת של יוליה ששהתה איתה בבית החולים ועוד אחת נוספת שהייתה משתנה כל לילה, בהתאם למי שהלך לישון איתה.
אבל הפעם היו שש. שייכתי מברשת לכל אחד וגיליתי שהיא של ארי.
הוא בטח שכח אותה. לקחתי אותה והלכתי לחדר.
"תראה, הוא שכח את המברשת שלו." הראיתי לבריאן ששכב במיטה, מכוסה בשמיכה.
"טוב, לא נורא. הוא יצחצח מחר." הוא אמר וחזר לספרו.
"הוא בטח צריך אותה." התעקשתי, אפילו לא יודעת למה.
"באמת, אנג'י. את לא תלכי להביא לו אותה עכשיו." הוא גיחך וחזר לספר.
"למה לא? הוא צריך אותה." המשכתי.
"אנג'י, את בסדר?" הוא הרים גבה.
"מה אתה היית עושה בלי מברשת שיניים?"
הוא הביט בי לרגע, תוהה אם אני צוחקת איתו.
"טוב, תעשי מה שאת רוצה" הוא חייך וצחק.
-
הדרכים היו חשוכות אך מלאות במכוניות.
ישבתי בחלוק כרוך סביב גופי ולצידי מברשת השיניים.
הגעתי לשער בית החולים והחניתי את המכונית.
למרות השעה המאחורת, מסדרונות בית החולים היו מוארים ומלאים אחיות ורופאים מתרוצצים.
הגעתי אל הקומה שם נחה ביתי, והתקרבתי אל הדלת.
משהו אמר לי להיכנס בשקט, ולא להתגלות מיד.
מן החדר נשמעו צחקוקים, ועוד חלוש האיר אותו.
הבטתי וראיתי את בתי מצטופפת ביחד איתו במיטה, וידו עוטפת אותה בחום.
זה כנראה, מה שציפיתי לראות. מה שידעתי שאראה מההתחלה.
עיניה היו מוארות וניצוץ זהר בהם. היא נראתה.. מאושרת.
ראשה התקרב לראשו ושפתותיהם נפגשו.
מצד אחד הרגשתי דקירת כאב על ילדותה האובדת של בתי הבכורה, ומצד שני משהו בליבי פרח, מאושר על כך שזכתה לחוש את ההרגשה הזו.
ידו עלתה ולטפה את לחייה, יורדת ומלטפת את צווארה.
ראשיהם התנתקו והיא הניחה את ראשה בחיכו.
ככה נרדמו.
לא יכולתי להתאפק, והיה לי זמן פנוי, אז התיישבתי מול המקלדת.
מה אתם אומרים? אני ממש אהבתי את הפרק!
הרבה נקודות מבט, אבל האנשים דרכן הן עוברות הם רק ארי ואנג'לינה. (אמא של יוליה, למקרה ששכחתם)
אתם מוזמנים, כמו שכתבתי בפוסט הקודם, לכתוב לי מה אתם חושבים עלי. (מראה חיצוני ופנימי)
מאוד מעניין אותי לשמוע! 
יש לי איזושהי בעיה, והייתי רוצה לחלוק אותה אתכם.
קצת מביך אותי שאנשים שאני מכירה קוראים בבלוג, בעיקר אלה שלומדים איתי בבית הספר. (אור 
)
הבלוג הזה הוא מקום התבטאות מחוץ לעולם האמיתי שלי. אני מרגישה כאן חופשיה, בלי מסיכות בכלל.
זה המקום שלי.
בגלל זה, אור, חשבתי אם זה יהיה בסדר שאני פשוט אשלח לך את הפרקים במסנג'ר, במקום שתקראי אותם בבלוג.
אני יודעת שזה אותו דבר, אבל זה נותן לי הרגשה חופשייה יותר.
ו, המון פעמים שאני כותבת את הקטעים הרומנטים יותר, אני נבוכה ממה שתחשבי, אז בבקשה אל תצחקי. *מסמיקה עם חיוך מבויש*
אוהבת את כולכם, תודה על התגובות המדהימות (50 
) ועל הביקורת המקסימה!
נ.ב
אותו דבר, לגבי שגיאות כתיב! 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
