הפרק הזה גם הוא מאוד קצר, כי הוא חלק ב'. אל תדאגו, מעכשיו אין יותר שני חלקים (;

פרק שני, חלק ב'

דם, מבט ושקט.

מרץ 2009

לפעמים אני רוצה לעשות משהו גדול. ממש גדול.

שיגידו עלי, היא תרמה לאנושות. היא עשתה משהו ענק לגמרי!

אולי ליהיות מלחינה כמו בטהובן או מוצרט, או ליהיות רקדנית כמו מרטה גראהם, ואפילו ציירת כמו פיקאסו. (ואני אומרת אפילו, כי אני מציירת נוראי).

לפעמים בא לי ליהיות מין ילדה כזאת, שמתחילה לנגן כבר בגיל 4, ולומדת בתלמה ילין או בבית ספר למוזיקה.

מישהי שיגידו עליה שהיא מיוחדת ברגע שיפגשו אותה, כי יש לה צמה ארוכה ופנים עדינות, או שיער קצוץ ועיניי נמר.

לפעמים בא לי ליהיות נערה שהמגירה שלה מלאה בדפים על גבי דפים, מלאים מילים וסיפורים.

לפעמים אני רוצה ליהיות מישהי עם קול של מלאך, שכשהיא פותחת את הפה כולם בוכים.

בעיקר אני רוצה ליהיות מישהי אחרת.

אני מפחדת שאני אבזבז את החיים במחשבה האם יכולתי לעשות משהו יותר טוב מליהיות עורכת דין או פסיכולוגית, בעלת בית גדול, בעל אוהב וילדים מקסימים.

אולי הייתי יכולה ליהיות פסנתרנית שהתחילה לנגן בגיל 13, וגילתה שנגינה ומוזיקה הן הייעוד שלה, והתאמנה 8 שעות ביום, מהבוקר עד הערב. אחת שהגיעה לרמה שאנשים שמנגנים מגיל 4 לא יכולים להגיע אליה. אחת שישבה והתאמנה, בלי סוף.

או שאולי הייתי יכולה ליהיות זמרת שעבדה עד שנהיה לה קול ערב כל כך, עד שאנשים לא זכרו את הקונצרט הראשון שלה, וחשבו שהיא מישהי אחרת.

יכולתי להיות כל כך הרבה דברים, אבל בחרתי בחיים נורמאלים.

אני מפחדת, כל כך. אני מפחדת שאפספס את ההזדמנות להתקבל למגמת מוזיקה. אני מפחדת שאפספס את ההזדמנות ליהיות גאון.

אני בכלל, אני בכלל מפחדת שאני לא גאון.

"בבקשה.." בלה לחשה בתחינה.

"אני לא מבינה. מה את מבקשת מאיתנו?" רנה שאלה בבלבול.

"רק, רק שתבינו." היא מלמלה.

"להבין מה!" צ'רלי צעק. "אני לא מבין. את מבקשת מאיתנו שנבין שמעכשיו לא תוכלי לראות אותנו הרבה מסיבה מסוימת שאת לא יכולה להגיד מהי ותהפכי למשהו מסוים שאת לא יכולה להגיד מהו שהוא שונה ממה שאת עכשיו? את בכלל שומעת את עצמך?"

היא פלטה יפחה בשקט.

"אל תבכי. רק תנסי להבין, אין לנו שמץ של מושג על מה את מדברת.." הוא הצטער.

"זה בסדר. הכל בסדר." רנה ליטפה את גבה.

בלה מחתה דמעה מפניה וניערה את ראשה.

"אני מצטערת. טעיתי, אני.. קצת מבולבלת. אני אחזור בקרוב, בסדר? אני חושבת שאני אסע לכמה ימים, אם זה בסדר מצדכם.." היא פלטה שיהוק.

"מה זאת אומרת, לאן?" הקול האימהי חדר לקולה של רנה.

"רק, רק לנוח קצת. לנקות את הראש. אולי לפניקס, הרבה זמן לא ביקרתי שם." היא הביטה בה.

"אוקי.." רנה הרימה גבה, מנסה להבין מה פשר הדברים.

"זה בסדר," צ'רלי הניח את ידו על גבה. "שתלך, תנקה את הראש, תני לה."

בלה התרוממה מהכיסא, מחבקת את רנה ואז את צ'רלי.

דמעה אחרונה נפלה לרצפה.

"אני הולכת לארוז."

הטלפון צלצל.

"בלה," הוא אמר.

"זה אתה?" היא שאלה בתמיהה.

"כן."

"אף פעם לא התקשרת לכאן, תמיד באת." היא קבעה.

"כן.. רק רציתי לשאול. תרצי שאבוא לקחת אותך או שתרצי לבוא לבד." הוא מעין שאל.

עד אז היא הייתה כמעט בטוחה שהוא יבוא בלי לשאול, אבל האפשרות לנסוע לבד בכבישים השחורים קרצה לה, מעין פרידה מהעולם המוכר.

"אבוא לבד. זה בסדר?" היא שאלה בחשש.

"כן, בטח," הוא אמר בקול אטום.

"אז.. נתראה,"

היא ניתקה.

"אדוארד, הכל מוכן. אתה.. בטוח?" קארלייל הביט בו עמוקות.

"כן. עדיף, עדיף שאני אעשה את זה." הוא אמר בהחלטיות, אבל בעיניו הסתתר מעין ניצוץ של פחד.

"זה מה שהיא רוצה," הוא המשיך, ובקולו נשמעה נימה של תירוץ.

"אני מאחוריך. בכל מה שתבחר." קארלייל הסיט את מבטו.

"מתי היא אמורה להיות פה?" הוא המשיך.

"לפני שעה. היא בטח משתהה עם הפרידה.." הוא אמר בהיסוס. "אולי, אולי כדאי שאצא לראות מה קורה."

הוא לקח את המפתחות ויצא.

דם. מבט. שקט.

רחוב שחור.

גופה שרועה.

סימני גלגלים על הכביש.

המכונית פגעה,

ברחה.

קול ציפור.

ריח, ריח מפתה.

קולה מהדהד. "אז.. נתראה,"

ריח שערה מתערבב עם ריח הדם.

מבט מופתע על פניה.

"תנסה," קול בראשו. "נשך אותה. אולי יש עוד סיכוי."

קול צעדים. כריעת ברך. הראש מוחזק בידו ופיו על צווארה.

הפסק. הפסק. הפסק.

הוא הפסיק.

אבל שום דבר לא קרה.

שעה עוברת, שעה חוזרת.

הכל נשאר דומה.

כמו הסימן שעל ידה, עכשיו נמצא גם על הצוואר.

ועיניה בינתיים נעצמו, מהרוח.

היא בידו. טיפוס דרך החלון, ומבט בחדר.

מונחת על המיטה.

נשיקה אחרונה על המצח.

"עכשיו דמדומים. " הוא לחש.

"להתראות."

הפרק השני מחולק לשני חלקים. בעוד כמה יומיים שלושה יתפרסם חלק ב'.

פרק שני, חלק א'.

לילות נוגים.

אפריל 2009

יכול להיות שאני מתחילה לחיות, למרות שזה בהחלט עיתוי שגוי.

הקיץ גורם לי לפרוח, להשתולל ולצחוק, הוא מבהיר את עור הפנים שלי וחושף את רגלי הארוכות, הוא מעלה חיוך על פני ואת הציפייה לחופש.

היום קיבלתי את מכתב ההזמנה לבחינה, והאמת שאין לי כל כך מה לומר.

זה מזכיר לי ממלכה עתיקה שיודעת שממלכה השכנה עומדת לתקוף אותה כבר הרבה זמן, אך ברגע שהיא מקבלת את המכתב המודיע על כך, היא מהנהנת בפרצוף רציני, אינה מסוגלת להאמין שזה אכן קורה למרות כל האזהרות, ונכנסת לקרב.

אני מניחה שאמור להידלק לי אור אדום עקב הדימוי המטריד של בחינה לקרב, אבל כהרגלי אני פשוט מכבה את כל האורות כדי שלא אצטרך לראות אותו. איני מייחלת שהשבוע יגמר ואיני מייחלת שהשבוע יזדחל לאיטו.

איני מייחלת לכלום כי אני עדיין לא מאמינה שנכנסתי לשבוע הזה.

היום עוד אוכל להגיד שבעוד שבוע אבחן, אבל מחר זה יהיה 6 ימים, ולמחרת 5, וכך הלאה.

לבסוף יגיע היום בו אני אגיד עוד יומיים, ואז מחר, ואולי, גם היום.

את לא עושה זאת בשביל להתקבל, את עושה זאת בשביל החוויה. המשפט חוזר בראשי ומהדהד.

לפעמים אני חושבת שגולגולתי תתפקע מרוב רעש.

היא, הרי,

כל כך עדינה..

באותו לילה צלילי הפסנתר עטפו את הבית, ממלאים כל פינה ריקה או שוממת.

זה היה יוצא דופן ובכלל שונה מהיצירות שאדוארד ניגן בשנים האחרונות, כשהוא ניגן.

עברה שנה שלמה בה הפסנתר עמד דומם, מאותו לילה.

אסמה נהגה לקחת מגבון לח ולנקות אותו, 'בטעות' לוחצת על כמה קלידים או מפילה את דפי התווים, כדי למשוך את תשומת ליבו. הוא כמעט לא הביט בו, וכשהביט, מבט כאוב ואטום היה מופיע על פניו.

תווי היצירה שהלחין לבלה היו מפוזרים על גב הפסנתר.

לאחר מכן הוא חזר לנגן מעט, בעיקר בשביל לרצות את אסמה, אבל היצירות שניגן לא נעמו לאוזני משפחתו.

הן היו צורמות וקשות, מדויקות וגאוניות להפליא, אך חסרות הבעה או קשר כלשהו לחייו של אדוארד.

היה נדמה כאילו נוטף מהן כעס, ייאוש, הוא דבק באותו סוג יצירות ולא הרפה, כפי שלא הרפה מלהאשים את עצמו.

תחושת הזמן במשפחת קאלן הייתה שונה מתחושת הזמן הנורמאלית. מכיוון שלא היה הבדל בין יום ולילה, ולא היה סדר יום מיוחד לרוב, לפעמים היה נדמה כאילו הזמן חזר לאחור, בין אם זה היה חצי שעה, 10 שנים או 50 שנה.

באותו לילה היה נדמה כאילו חזר הבית לאותו יום בו בלה ביקרה אותם לראשונה, ואדוארד ניגן לה.

הוא ניגן יצירה אחרי יצירה כמעט בלי להפסיק, כמעין פורקן ללא שליטה.

לקראת הזריחה החל להאט, ולבסוף עצר בתו בודד, מביט דרך החלונות לעבר הזריחה.

כשהשמש עצרה, סגר בזהירות את מכסה הפסנתר ונעלם.

"עט," היא פלטה.

אדוארד נעלם לרגע, וחזר שבידו עט.

אליס החלה לכתוב מבלי להביט בדף. היא שרבטה במרץ אותיות משונות. קטנות ומדויקות, מסולסלות בדיוק כמו התנועות שלה.

היא הביטה בריכוז לעבר הקיר, אפילו לא מעיפה מבט בדף לראות אם היא כותבת בתוך השורות.

הדפים החלו להיערם ואדוארד הביט בה, מרוכז וסבלני, מחכה שתגמור לכתוב.

לבסוף היא נעצרה, מניחה בשקט את העט על הדף האחרון.

"ראיתי.. במצבים שונים. היא כותבת מול המחשב, לפעמים במחשב אחר. לפעמים היא מוסיפה תמונות, לפעמים היא עוצרת ומוחקת הכל."

"זה, זה כל זה? זה מה שהיא כתבה? באיזו שפה זאת?" הוא שאל בשקט.

"אני לא יודעת.. ראיתי צורות, והעתקתי. לא הבנתי מילה ממה שכתוב שם.. רק, רק התמונות.." היא הביטה בו.

הוא לקח את הדפים ויצא באיטיות. ליד הדלת נעצר ומלמל "תודה,".

"קארלייל," אדוארד קרא.

"עלה."

הוא הופיע בדלת החדר. "אני צריך.. עזרה."

"במה מדובר?" הוא דיבר בשקט האופייני לו.

"אתה יודע איזו שפה זו?" הוא הניח את הדפים על השולחן.

קארלייל הביט בהם. עברה דקה עד שדיבר. "כן.. זו עברית. שפת הקודש. רק שהיא, מודרנית יותר, אם ככה אתה רוצה לקרוא לה."

"אתה קורא אותה?" הוא שאל.

"כן, אני חושב שאני מבין את הרוב. אם כי יש שם צירוף מילים שנשמע כמו קללה כלשהי, אני לא בטוח שאני מבין אותה כראוי. זה נשמע כאילו היא מורה למישהו.. איך לומר.. לקיים יחסי מין." הוא אמר ביובש.

אדוארד גיחך, ובעיניו הופיע לרגע אותו היתול שנעלם במשך השנים.

"מה זה? איזה מסמך זה?" הוא שאל בקול יציב יותר.

"אני כמעט בטוח שזה יומן. יומן אישי.. נערה כותבת אותו, לפי מה שהצלחתי להבין." הוא דיבר באיטיות.

"תרצה, שאני אתרגם לך?" הוא המשיך.

אדוארד שתק לרגע. "אני חושב, שזה משהו שאצטרך לעשות בעצמי."

"אצטרך ללמוד את השפה." הוא החל לדבר במעשיות. נראה שהמשימה מחזירה ברק כלשהו לעיניו.

"אוכל ללמד אותך, אם תרצה. היא קצת מסובכת, אבל אני בטוח שבתוך חודש תוכל להבין מה שכתוב כאן."

"לא, לא תוך חודש. זה יותר מדי מאוחר.. כמה ימים יספיקו, אני בטוח. תוכל ללמד אותי?" הוא הביט בו בציפייה.

קארלייל נאנח. "טוב, אני מניח שכדאי שנצא לצוד. לא נצא מהחדר הזה השבוע, נכון?"

"לא, אני מניח שלא." הוא הנהן בחיוך ויצא החוצה.