זו אחת השריטות שלי שמטרידות אותי בימים משעממים אלו.
אז כן,אני אחת מאלו, שמקיאות...
היום נשקלתי והבנתי שהגעתי למשקל הכי גדול שהיה לי אי פעם- 56. אני פאקינג לא מאמינה שלפני שנה שקלתי 47. (אני מטר 65)
אני חייבת לסגור את הפה שלי אחת ולתמיד. נמעס לי שכל יום מישהו חייב להגיד לי שהשמנתי! תודה רבה, כאילו לא שמתי לב לבד!!
אני לא מבינה את הדחף הזה שיש לאנשים להגיד את זה, מה דוקר לכם לפתוח את הפה ולמרר לי את כל היום?!
סיימתי בצפר, הלכתי לצבא, יצאתי על 21. ועכשיו אני בבית מחפשת חיים.
אז משעמם לי...אז..אני אוכלת! ואני לא שולטת בזה!!!
תמיד יש לי מן תקופה כזאת שאני בולסת ואומרת לעצמי: את יפה, תאכלי, זה בסדר ואז אני קולטת שאני משמינה ונכנסת לדיכאונות, לדיאטה מטורפת ולהקאות.
פעם אהבתי להקיא, באמת אהבתי, כי זה גרם לי להרגיש טוב, כאילו רגע אחרי שהקאתי הסתכלתי במראה וראיתי את עצמי רזה יותר...
עכשיו אני כבר לא מרגישה ככה, כל כך לא בא לי להקיא, אני יודעת שזה יכאב ושזה מגעיל ונורא אבל אם אני לא יקיא אני ירגיש פי אלף יותר חרא.
כל פעם שאני אוכלת גם אם זה ממש קצת אני מרגישה שהאוכל נשאר תקוע בגרון, הבטן שלי כואבת ונופחת כזאת, אני מרגישה כבדה ומגעילה.
וכל המכנסיים שלי קטנים עלי, הם בקושי נסגרים!!! איך יכלתי??? אהאהאהא מפגרתתתת
אני חייבת שוב להיות 47 קילו כמו שהיתי פעם, לא משנה מה אצתרך לעשות.
אני לא יודעת אם אני צריכה עזרה, אני לא בטוחה שאני רוצה עזרה, כי עזרה תמנע מימני להרזות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
