השתיקה שלך חותכת אותי
מתבוססת בדמך, אני חצויה
הכניעה שלך עוצרת אותי
דמעה אחר דמעה
אחר דמעה
המילים שלך שקופות
לעולם לא אדע
את רוחות נשמתך הפרועות
דמעה אחר דמעה
שתיקה אחר שתיקה
מפלחת את הכאב
בוכה לך לבד בדממה
מאחה את קרעי הלב
הכניעה שלך שוברת אותי
מנסה אבל לא מצליחה
התמימות שלך הורסת אותי
כי הרי את בכלל לא תמימה
השותפה הקודמת שלי... זאת שביידים שלי שיקמתי אותה.
ילדה בת 19 שיצאה מבית חרדי לתל אביב הגדולה.
בידיים שלי הוצאתי אותה מאנורקסיה, מדיכאון.. היא רואה פסיכולוגית כל שבוע, לוקחת פרוזאק, משתקמת..
אפילו השגתי לה זיון.
חודש עבר מאז שהיא עזבה את הדירה ושכרה עם מישהי אחרת.. מישהי חדשה.
חודש עבר מאז דיברנו.
למה את לא צריכה אותי יותר?
למה את לא רוצה את הקשר?
למה את לא מבינה שגם אני צריכה אותך?
איך זורקים ככה בן אדם שהפך לך את החיים?
איך אני, הבן אדם השפוי [מור אור לס] בקשר, כל כך נזקקת לצד הפסיכי? למה אני מקיפה את עצמי באנשים כאלה?
אני במקום טוב.
יש חברות מדהימות, יש שותף חדש פי 1000 יותר מגניב ממנה, יש עבודה, התחלתי פסיכומטרי...
אפילו יש בחורונת חדשה באופק [אבל ששש.. לא רוצה לפתוח פה]
אז למה את כל כך חסרה לי?!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עיניים שחורות