אף פעם לא הכרתי אותך באמת.
היית חברה של כל מיני חברים שלי, יצאת עם ידיד טוב שלי שנה וחצי, שירתת עם חברה אחרת שלי, היית הBFF של 2 בנות שלמדו איתי בשכבה.
אבל אף פעם לא ראיתי אותך מול עיניי.
בעצם, כן ראיתי.
הזיכרון היחיד שלי ממך הוא שחיכית בטרימפיאדה בדרך לבסיס ביום ראשן אחד, אני עמדתי שם גם והמתנתי לאוטובוס שלי ואת היית כ"כ עצבנית על זה שהקו שמגיע עד צריפין עבר על פניך ואפילו לא עצר, בפעם השלישית כמו שצעקת שם והתעצבנת.
אני זוכרת שהסתכלתי עליך וחייכתי, כ"כ הצחקת אותי, היית כזו אומללה מזה שהאוטובוסים עברו וחסרת אונים שהתקשרת לאמא שלך ואמרת לה שתחפש מתי יש לך אוטובוס אחר, אני ממש זוכרת את זה כי הסתכלתי עליך עומדת, בחנתי את הגוף שלך, את החזה הגדול והשיער הצבוע מפונפן והמדים הצמודים ותהיתי מה ידיד שלי מצא בך.
אף פעם לא דיברתי איתך.
אבל שמעתי עלייך כ"כ הרבה, שמעתי שכשנפרדת מידיד שלי יצאת עם המפקד שהיה לך בקורס ושהוא "חתיך הורס" ובתוך תוכי הייתה קנאה על התעוזה שלך. על האומץ שלך. על זה שאת עושה רק מה שאת אוהבת וטוב לך.
אני זוכרת שהוא תמיד דיבר עליך במעין מישהי שהיא אש ולהבות וגם כשרק ראיתי אותך מהצד בפאבים שהייתי יוצאת אליהם וגם את אני גם ראיתי את זה עליך.
כשנהרגת הייתי בעבודה, אמרו שעמוד תאורה נפל בהר הרצל ושנהרגה קצינה. לא התרגשתי יותר מידי, הייתי מזועזעת מהזוועה ומהמחדל אבל לא חשבתי שזו מישהי שאכיר, כשישבתי בטקס יום השואה ביד ושם עלה לנאום רה"מ ולפני נאומו הוא אמר "אני משתתף באבל הקצינה שנהרגה, הילה בצלאלי" אני הסתכלתי על הבוסית שלי בפנים קפואות ואמרתי לה בשקט "נראה לי שאני מכירה אותה".
כשחזרתי למשרד, הסתכלתי בווינט, וכן. כן. שם את היית. בעמוד הראשי של ווינט מחייכת עם הדגל, אף פעם לא ראיתי אותך באמת אבל אף פעם לא אשכח את פניך.
קפאתי במקום, אף פעם לא חשבתי שאכיר מישהו/י שנהרגו בצבא, כן הסבירות של כך הייתה גבוהה אבל תמיד אמרתי "לי זה לא יקרה" אז נכון, את לא היית חברה שלי ולא באמת הכרתי אותך.
אבל ידעתי מי את. הכרתי חלקים בך. שמעתי עליך דברים. דיברתי עם אנשים עליך.
היית חלק מהחיים שלי בצורה קצת מוזרה.
ועכשיו את כבר לא, את בלשון עבר בגלל שמישהו לא קשר טוב את העמודי תאורה, אני מזועזעת מכך ועדין לא מעכלת את זה שנהרגת.
יהי זכרך ברוך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
.New soul