'אל תכעסי, עיניים שלי,
קמתי ממך ללכת...'
העיניים העצובות, זה הדבר הראשון שקלטתי.
עיניים כחולות כמו הים, אבל בלב הים הזה הייתה סערה.
זה עדיין לא כל כך נקלט לי מה שהם עשו לך.
לכל אדם חייבת להיות טיפת אנושיות. ולהם?
אבל הם לא העניין. לא עכשיו. עכשיו מתרכזים בך, מתייחסים אלייך, מתגעגעים אלייך.
אני מקווה שטוב לך עכשיו. שאת שקטה עכשיו.
שהעיניים שלך לא עצובות.
רק רציתי שתדעי שזה לא הגיע לך מה שעבר עלייך, בחייך ובמותך.
זה גם לא היה באשמתך.
ולא כל האנשים ככה, באמת שלא.
עכשיו, אחרי שהלכת, נשארו סימני שאלה רבים.
למה? איך היה אפשר למנוע? מה היה קורה אם..?
אני לא יכולה שלא לחשוב מה היה קורה אם הרצח הזה היה נמנע.
מה היה אם הייתה ניתנת לך ההזדמנות להתבגר.
מה היה אם הייתה ניתנת לך ההזדמנות לגדול בבית חם ואוהב.
בסביבה שרוצה אותך.
חיים שלמים נקטעו ברגע אחד. על ידי אדם אחד. או שניים.
האנשים שהיו אמורים להיות המגנים שלך, השומרים שלך- הם אלה שהפכו את חייך לבלתי נסבלים.
ועכשיו ילדונת, תנוחי.
אין עוד צרחות, קללות, מכות.
אין עוד.
רק שקט.
תנוחי בשקט ילדה יפה, ילדה תמימה, ילדה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
