...Untiteld Place

באמת שאני לא יכול להבין את הפואנטה של הסיפור הזה..

אני לא רואה בו סוף טוב כלשהו..

מה, זה כאילו מן מסר מנחם כזה לאנשים מכוערים?

"אל תדאג כשתגדל תיהיה יפה והכל יעבור.." איזה טיפשות. ><"

"היו היה ברווז מכוער, בגלל שהיה מכוער התאכזרו אליו- אח"כ הוא ניהיה יפה ועף"

או משהו כזה..

מגוחך שזה מזכיר לי אותי..

הרי עד לפני שנה-שנתיים הייתי ממש מכוער, לפחות ככה הרגשתי..

אה כן, ותנחשו מה? בדיוק כמו בסיפור, התאכזרו אליי..

ירדו עליי, צחקו עליי, קיללו אותי, זילזלו בי, החטיפו לי מכות והשפילו אותי..

בנות, חח בנות בנות.. שידעו לפגוע לי בדיוק בנקודה הרגישה,

כל פעם מחדש..

תמיד ידעתי שאם בתקופה הזו תיהיה לי חברה יהיה בזה משהו לא הגיוני,

וצדקתי.. מי בכלל הייתה מתקרבת אליי אז?

הייתי מספיק מכוער כנראה, שהיה "תלוי" עליי איזה שלט ענק של.. "זהירות סכנת כיעור"..

אבל היום-

היום, גדלתי, ומה? נגיד "שהתייפתי", סידרתי את עצמי קצת, תספורת, לבוש, מראה..

בנות מתחילות איתי(בלי להשוויץ><"),  מסתכלים עליי אחרת..

אבל אני? מכל "החוויה" הזו..

בדיוק כמו הברווזון, "עפתי רחוק.."

נשארתי אילם.

הבנתי שעדיף לי לבד..