...Untiteld Place

אני רצתי כלכך הרבה זמן לאורך כל השנים האלו.

כבר אין כלכך טעם להחזיק את הדמעות...

ועכשיו הדמעות נופלות ישר מפניי..

שכחתי בשביל מה אני רץ..

אולי אני רץ במקום?

רץ במקום..

(מתוך: "אתה הולך, אני רץ..")

אני מרגיש כאילו אני כל הזמן חוזר על עצמי,

כאילו הכל כבר צפוי וידוע מראש..

אין לי מטרה לשום דבר,

אין לי לאן ללכת, ואין לי לאן לרוץ..

פשוט חוסר עניין מוחלט בחיים..

כמה שזה עלוב..

אומרים לי, "תעסיק את עצמך, תמצא"

אבל הם לא מבינים שאין.. אין.

מישהו יודע איך להתמודד עם דבר כזה?