אף אחד לא ידע על מי שאני פה.

אני פתחתי את הבלוג כדי להיות עצמאית, לא תלויה בדעה של אף אחד. בשביל שאוכל להבין את עצמי.

אכתוב כאן את מה שאני מרגישה באמת. את כל המחשבות שלי. פותחת דף חדש, ומנסה לא להזכיר את העבר. לא לנחש את העתיד. פשוט לחיות את ההווה.

כי אף אחד לא ידע.

תלויה

לא יכולה עם זה יותר.

לא יכולה לסבול מזה עוד.

זה מעיק עלי. מקשה עלי.

כ"כ חלשה מול כולם.

ומנצלים את החולשה שלי.

אוהבת מדי כדי לכעוס.

מפחדת מדי שיכעסו עלי.

לא רוצה לפגוע.

לא מסוגלת להביע את דעתי.

תלויה בכולם.

אולי אני איני מי שאני?

ואף אחד לא יודע מי אני באמת.

גם לא אני.

לא יכולה עוד לתת לכולם להספיג בי את כעסיהם,

בלי להגיד מילה, לעמוד מהצד ולשתוק.

לא יכולה להגיב.

ואני יותר מדי תמימה בזה.

וזה לא טוב, זה רע.

נותנת לאנשים להיכנס לליבי,

לפגוע בי,

והם לעולם לא יוצאים משם.

רוצה לצעוק שיפסיקו!

אך לא מסוגלת.

מפחדת לאבד אותם.

יודעת שברגע שאגיד- אתחרט.

לא יכולה לדבר אל אנשים מגובה העיניים או קצת מלמעלה.

תמיד רואה את כולם טובים ממני, שווים ממני.

תמיד מסתכלת על כולם מהמקום הכי נמוך וחסר האונים.

אני לא עצמאית, אני תלויה.

אני המשתנה התלוי של הדבר הזה, הדבר ללא הפתרון הזה.

אך כמו בכל המשתנים- הם לא תלויים בי בחזרה.

ואני מרגישה שמה שאני לא יעשה,

אף פעם לא אהיה טובה כמוהם. אף פעם לא יהיה שווה כמוהם.

תמיד אהיה מעצבנת, לא נעימה ומגעילה. ואף פעם לא יאהבו אותי כמו שאותם.