יתרון אחד מני רבים בגידול חיית מחמד הוא היחס החם שהיא מעניקה לבעלים שלה גם אם אינו נאה למראה. אבל התייחסות כזאת, נטולת תנאים, אינה הדדית בדרך כלל. רבים מעדיפים לאמץ כלב או חתול יפים ומרשימים, ונרתעים מחיות שאינן מושלמות. וזה לא רק עניין של יופי, אלא גם של צבע - גם כלבים שחורים ומטופחים, וכמובן חתולים שחורים, מקבלים יחס אחר מאשר הלבנים.

כלבים בלתי מושלמים בעליל פוקדים את התחרות לבחירת הכלב המכוער ביותר בעולם, שהתקיימה לפני כחודש, זו השנה ה-20, ביריד של מחוזות סונומה-מארין בצפון קליפורניה. הפעם זכה בה כלב בעל שלוש רגליים ועין אחת מגזע סיני מצויץ, עירום ברובו משיער. ג'ניפר טיד מפלורידה, הבעלים המאושרים, אמרה כי תשתמש בסכום הזכייה, 1,600 דולר, כדי לטפל בסרטן העור שבו לוקה הכלב. למעשה, כיעורו המוצהר, שאך קיבל גושפנקא רשמית, הוא תוצאה של תאונות ומחלות, אך אלה לא גרמו לבעלים לזנוח אותו, כפי שקורה לפעמים, אלא דווקא להציגו בגאווה לעיני כל.

"כשאדם בוחר לאמץ כלב מסוים הוא גם מתכנן איזה סוג של תשומת לב הוא יקבל מהסביבה כשיטייל אתו ברחוב", אומר ד"ר אילן וסרמן, פסיכולוג הנעזר בכלבים בטיפול. "אנשים עסוקים בשאלה מה אחרים יחשבו עליהם בזכות הכלב".

אצל אנשים ש"החיים זימנו להם כלב", כדבריו, למשל אלה שמוצאים כלב נטוש, מרכיב הבחירה על פי המראה החיצוני נמצא כמובן בעדיפות שנייה. "יש להם תחושת גורל שזה הכלב שנועד להם, והם יחפשו את היופי שבו. לעומתם, מי שבוחר כלב באופן מושכל יחפש בדרך כלל מראה מסוים, לפעמים גם גזע ספציפי שבאופן לא מודע הוא מתכוונן אליו. אדם כזה יהיה כמובן פחות סובלני לתנודתיות במראה החיצוני".

הביטוי הקיצוני לכך, לדבריו, הוא ההשתתפות בתצוגות כלבים. "יש אנשים שהאסתטיקה תופסת מקום חשוב בחיים שלהם, והם מתעלים את זה גם דרך הכלב, החל בתספורת וכלה בבגדים שהם קונים לו. זה גם מבטא מידה של גאוותנות וכמובן את יצר התחרות".

הבחירה בכלב שמעורר תגובה שלילית מהסביבה דורשת התמודדות אחרת לגמרי. "מי שמאמץ כלב נכה לוקח על עצמו משימה קשה מהרגיל, אבל יש לו גם אינטרס לעשות את זה", אומר ד"ר וסרמן. "זה מאדיר אותו בעיני עצמו ובעיני האחרים. המחשבה היא, 'אם אחרים לא רצו את החיה הזאת, אני יותר טוב מהם כי אני מוכן להשקיע בה'".

מה שמסייע בבחירה הזאת היא הנאוטוניות - שימור תכונות ילדותיות - שמתבטאת אצל כלבים בשימור מרכיבים התנהגותיים של גורים. התכונה הזאת מעודדת אמפתיה וחמלה כלפי כלבים בוגרים יוצאי דופן, ו"יש אנשים שמתעוררת בהם חמלה גדולה יותר והם מאמצים את הכלב".

רוני גרין, בת 24 מבאר שבע, פירסמה לפני חצי שנה הודעה ב"דה-מרקר קפה" שהיא מעוניינת לאמץ כלב נכה או מוגבל. אחרי שהוצפה בתגובות והצעות היא בחרה בקפקא, כלב שעבר התעללות ואחר כך נדרס. לאחר שגרין שיקמה אותו היא גם מצאה לו בית חם, ובביתה, שבו שתי כלבות, חתול וארנבת, התפנה מקום לכלב נוסף.

"לבובו, החדש, כרתו את הזנב והאוזניים, והרבה פעמים מעירים לי ברחוב כשאני הולכת אתו, בעיקר ילדים. אבל לא אכפת לי שמסתכלים. להיפך, אני רואה בזה סוג של הזדמנות", היא אומרת. "אני מאוד מעורבת חברתית, יש לי סטודיו לעיצוב גרפי שהלקוחות שלו הם עמותות, אני לומדת לתואר שני בניהול מלכ"רים. אני חושבת שאימוץ של כלב כזה יוצר שינוי קטן בסביבה. מי שלומד לקבל כלב שאין לו אוזניים יכול גם ללמוד לקבל אנשים שהם שונים ממנו. אולי זה קצת פסיכולוגיה בגרוש, אבל הבחירה בכלב כזה מעידה בין השאר שמאוד חשוב לי שהסביבה תקבל גם אותי כמו שאני".

תמיד אומרים שלגדל כלב בדירה קטנה זה בעייתי. ונכון, ברור שהיה מאוד כיף לכולנו - לא', למישמיש ולי, אם היתה לנו חצר מרווחת לשעשועים, אבל לכו תמצאו בית עם גינה במחיר סביר בתל אביב. אז מישמיש נהנית מטיולים תלת יומיים, מהים, מפארק הירקון ומגינות ציבוריות, ולכולנו נעים ב-60 מטר הממוזגים שלנו. ואצלנו מותר ואף רצוי לשחק עם כדור בבית, בכל שעה. גם בשתי הדירות האחרות בקומה יש כלבים, כך שאף אחד מהשכנים לא מתרגש כשמישמיש רוצה לשחק אותה כלבת שמירה קשוחה.

דבר אחד מעיב על השגרה הנעימה שלנו – מיש הנסיכה הבלונדינית נמצאת לבד רוב שעות היום. אמנם לפעמים היא הולכת עם אמא ואבא לעבודה, אבל כמו שיש כאלה שנוכחות ילדים מפריעה להם בחלל המשרד, כך יש גם קולגות שלא מתרשמות מקשקושי זנב. אחרי התלבטויות רבות, החלטנו ברוב של שניים נגד אחת שהגיע הזמן להביא לה אח קטן כדי שהיא לא תהייה לבד כל היום, וכדי שכלב אחד יינצל מגורל של מכלאה, מוות, או כל עתיד אחר שצפוי לכלב עזוב (וזה לא שהיא באמת התנגדה, פשוט כרגיל לא היה לה כח לשיחות מעמיקות. למה לדבר כשאפשר לשחק או לאכול?).

שיחת התייעצות עם וטרינר אוששה את חשדנו – "ב-100% מהמקרים, עדיפים שני כלבים בבית מאשר כלב אחד" הוא אמר. בכל זאת, יש כמה דברים שדאגנו להם: מיש כלבה מאוד חברותית, עדינה ובכל שמונה שנותיה לא רבה עם בעל זנב אחר, אבל היא לא אוהבת לשחק איתם. באופן גורף ותמוה, היא מעדיפה חברת בני אדם. מכלבים ומכלבות היא פשוט מתעלמת. חששנו שבואו של אח קטן לא ישמח אותה, אלא יגרום לה להרגיש שהיא כבר לא הנסיכה של הבית. גם העול הכלכלי היה שיקול לרגע, אבל ברור לנו שאת הכיף של עוד כלב אי אפשר לכמת.

אחרי ימים קצרים של מחשבה מעמיקה, החלטנו סופית. ביום שישי הגענו שלושתנו לעמותה הקרובה לביתנו במטרה לקחת כלב. ידענו מראש שאנחנו מעדיפים גור זכר קטן מימדים, כדי למנוע קנאת נקבות בעתיד וכדי שנתמודד עם כמה שפחות שיער (וכדי שיהיה שוויון בין המינים). הסתובבנו בין הכלובים והבחירה היתה קשה מנשוא - כל הכלבים נובחים בטירוף, כולם חמודים ומהממים ורק רוצים קצת יחס, מתים לברוח מהכלא שהגיעו אליו. בתוך כל הרעש הזה, בפינת אחד הכלובים ישב לו בתנוחת בייגלה מצונפת, שקט ומבוייש כלב שחרחר קטנטן. הוא לא קפץ על הסורגים כמו כולם, כאילו מיואש לגמרי וחסר תקווה שמישהו יציל אותו. הוא אפילו לא ביקש.

היה לנו ברור שדווקא אותו ניקח. הוא שחור עם גבות וחזה חומים, פינצ'ר מעורב עם תחש, בן חצי שנה. לא ידענו מה ההיסטוריה שלו, נאמר לנו רק שמישהי הביאה אותו לאגודה יומיים קודם לכן. כשהוצאנו אותו מהכלוב הוא היה מפוחד לגמרי, פחד לזוז ושמר את הזנב עמוק בין הרגליים. כשהושטנו יד ללטף אותו, הוא מיד הוריד את הראש בפחד, ככה זה כלבים שרגילים שידיים הולכות ביחד עם מכות. ידענו שאצלנו יחזור לו הביטחון, ושנוכל להרעיף עליו מלא אהבה ופינוקים. אנחנו בטוחים שנחזיר לו את האמון בבני אדם ואת שמחת החיים. מישמיש כהרגלה לא התייחסה ודרשה תשומת לב רק מאנשים שעברו בסביבה.