היי=]
זה הפרק הראשון מאז שחזרתי,
הוא לא יצא כל כך טוב.
יקח לי עוד קצת זמן לחזור לגמרי לראש של הסיפור,
מקווה שתחכו לי(:
ודרך אגב,
אני מאוד מאוד מקווה שיהיו כבר מנויים וקוראים קבועים,
זה באמת חשוב לי.
אז בלי הרבה הקדמות מיותרות-
הפרק....D:
המון התרגשות.
עוד 5 דקות הריקוד הראשון יתחיל.
ריקוד קלאסי.
כל הרקדניות עמדו לחוצות, עם השמלות הנפוחות, התסרוקות שמשאירות כאבי ראש גם שבוע אחרי שמפרקים אותן.
גם הליווי המוסיקלי, שכלל את לירון שתנגן בכינור, ואת דיאנה שתשיר באיטלקית,עמדו וניסו להתחמם, ולהתאים עצמן אחת לשנייה.
פתאום רן ניגש אלי.
"אל תדאגי, את הולכת להיות מדהימה!" הוא אמר, ניסה להרגיע.
התחבקנו, ואז הוא נתן לי נשיקה קטנטנה על הלחי.
"סליחה!זה היה לא במקום, אני ממש מצטער..."
"זה יותר בסדר ממה שאתה יכול לתאר לעצמך"
השבתי, והחזרתי לו בנשיקה קצרה על השפתיים.
"נתראה אחרי המופע!" הוא חייך לעברי, ואני הלכתי לכיוון קבוצת המחול, והתחלתי להתחמם.
"קדימה בנות,3 דקות עד העלייה לבמה!" שמעתי את רכז המגמה צועק.
מתחתי את הרגל בפעם האחרונה, והכנסתי אותה לתוך נעל הפוינט הדהויה שלי.
סאלי הפצירה בי לקנות חדשות, אבל לא רציתי להסתכן לפני המופע.
קמתי משרפרף העץ עליו ישבתי, ופתאום חלק מהחוט שבשמלה שלי השתחרר.
"פאק.לא!"
"יאללה בנות, לכו מאחורי הקוליסות.
לירון ודיאנה, אתן נכנסות מהקוליסה השמאלית החיצונית"אמר רכז המגמה.
"ועכשיו, לקטע הריקוד והנגינה שיפתח את המופע!"קול המנהלת הדהד באולם, ואני מצאתי את עצמי במרכז הבמה, יחד עם שאר הבנות במגמה.
לירון ודיאנה התחילו בקטע שלהן, ולאחר מכן גם אנחנו.
אמנם לא הייתי הכי מרוכזת, כי לא הפסקתי לחשוב על הנשיקה החמודה הזו עם רן, אבל הלך לי טוב.
החלק הראשון של השיר נגמר, ובזמן שבנות המחול המשיכו לרקוד,
ולירון המשיכה לנגן, דיאנה הייתה צריכה לשאת נאום קצר.
"הורים ותלמידים יקרים,
הייתי רוצה לספר לכם סיפור קצר,
על אחת התלמידות במגמת המחול,
קטרין, או קייט, כפי שכולם מכנים אותה, הוא שמה".
ראיתי שלירון מתקרבת אלי יותר ממה שהתקרבה בכל חזרה של המופע,
והבנתי שמשהו כאן לא בסדר, ואני צריכה לרדת מהבמה.
ניסיתי להתקדם בתנועות לא בולטות במיוחד לכיוון היציאה מהבמה,
אך דניאל, שעמדה משמאלי, חסמה אותי, ואמרה:
"נו! את תקלקלי את כל המופע!"
היא אמרה בחיוך רע, ואז הבנתי שהיא לא מדברת על מופע הבלט.
דיאנה המשיכה לנאום.
"בהתחלה, כשרק הגיעה מלונדון,
כולם חשבו שקייט ילדה מקסימה!
אבל ככל שעבר הזמן,
גילו שהנסיכה הזו היא בעצם צפרדע,
לא יותר מאשר..."
לירון משכה את החוט שבלט מהשמלה שלי,
והשאירה אותי בחזייה ותחתונים מול כל הקהל.
"זונה" סיימה דיאנה את הנאום שלה,
וירדה מהבמה.
עמדתי חשופה, פגיעה, כמעט עירומה על הבמה.
הרגשתי שכולם יכולים לשמוע את הלב שלי, שפעל על פול ווליום.
"איך יכלת?!"ספק צעקתי,ספק לחשתי, ספק התחננתי ובכיתי ללירון.
"בני אדם לא משתנים.
את יכולה להיות לא כל כך מטופשת, קייט.
אתה מי שהחברים שלך. לא מכירה?"לירון אמרה, והביטה בי במבט מתנשא.
"אבל....אבל אמרת שהיא לא חברה שלך ו.."ניסיתי למצוא את המילים.
"אולי תפסיקי להיות כל כך נאיבית קייט!"לירון צחקה וירדה מהבמה.
פתאום ג'ייסון, שהבין לפתע מה הוא רואה על הבמה,
בעצם מה כל הקהל רואה על הבמה,
קפץ אל הבמה והסתיר את גופי בגופו.
"לכי!" הוא צעק לי,
ואני ברחתי אל מאחורי הקלעים.
בלי מילה, בלי להראות אף רגש,
התלבשתי,אספתי את החפצים מחדר ההלבשה,
ויצאתי למסדרון בית הספר.
כבר עמדתי לצאת מהבניין,
ופתאום שמעתי מישהו צועק "קייט!".
הסתובבתי וראיתי את ג'ייסון.
"קייט, תקשיבי, זה היה כל כך לא בסדר מה שהן עשו...
אני באמת לא מאמין ששתי חברות שלי יכולות לעשות לך משהו כזה,
הן יודעות מה אני מרגיש כלפייך ו.."
"מה אתה מרגיש כלפי?"שאלתי.
"נו קייט, את יודעת שאני אוהב אותך".
"כן? אם היית אוהב אותי אז לא היית עושה את מה שעשית עם דיאנה,
ובכלל, אני כועסת עלייך, למה אני מדברת איתך?!"שאלתי ספק אותו, ספק אותי.
"זה לא ברור?"
"מה?"
"את פשוט אוהבת אותי".
ג'ייסון התקרב אלי, והשפתיים שלנו נפגשו.
מכירים את זה שתמיד אומרים- לא אני נישקתי! הוא נישק אותי!
אז זה בדיוק מה שקרה.
לא זרמתי, אבל גם לא התנגדתי.
התנתקתי מג'ייסון מהר כשראיתי את רן עומד מטרים ספורים מאיתנו, ומסתכל.
"לא, רן, זה לא מה ש..."ניסיתי להמציא תשובה משום מקום,
אבל באמת לא ידעתי מה לומר.
הייתי כל כך מבולבלת.
את מי אני אוהבת?
"אני לא רוצה להיות האחד שמפריד בין הזוג של השכבה.
חשבתי שזה נגמר ביניכם" רן אמר.
"גם אני...אוף רן...ג'ייסון.."מלמלתי משהו.
"קייט,
אני פשוט לא הולך להיות בן אדם כזה.
את תצטרכי להחליט, עכשיו.
מי זה יהיה קייט?
אני, או הוא?"
רן אמר ושתק.
אוח, המשולש ההרסני הזה.
עשיתי צעד קטן, מהוסס ולא בטוח לעבר ג'ייסון.
רן הבין מה שהוא היה צריך להבין.
"אתה, אני, בחוץ, עכשיו"
רן אמר בתוקפנות לג'ייסון,
ויצא החוצה.
"ידעתי שתעשי את הבחירה הנכונה"
ג'ייסון חייך ויצא החוצה.
לא, טעיתי.
הפעם זו לא שנאה,
כמו בסרטים, שברגע שקט אחד, פתאום מתחילה נשיקה
מדהימה, ואז הם חיים באושר ועושר ויושר וכושר ו...
לא.
זו סתם שנאה.
ורן?
אני לא אוהבת אותו.
עדיין לא,
לפחות.
אני חייבת לומר לרן שזה לא היה נכון. שטעיתי.
יצאתי החוצה,
וראיתי את ג'ייסון ורן,
דם נוזל מהאף והשפתיים שלהם.
"לא, לא! תפסיקו!"
ג'ייסון ורן המשיכו להרביץ אחד לשני בכוח,
מתרחקים עוד ועוד מהבניין של בית הספר.
"היא לא אוהבת אותך!"ג'ייסון צעק לרן.
"תצטרך להתמודד עם זה!"הוא המשיך.
"אתה לא ידעת להעריך מה שיש לך בידיים ובגדת בה!"
"לא מגיע לך שהיא תאהב אותך”!רן צעק.
ג'ייסון התנתק מרן ודחף אותו בחוזקה.
רן נפל על הכביש,
ותפאום הוא ראה שני אורות לבנים גדולים מתקרבים אליו.
"רן תיזהר!"צעקתי אליו,
אבל זה היה מאוחר מדי.
"תקראו לאמבולנס!" נשמעו צעקות מכל מקום.
נהג המשאים שפגעה ברן יצא בריצה והתכופף אליו,
לבדוק דופק.
דמעות חמות זלגו על הפנים שלי.
"אין דופק!אין דופק!" צעק נהג המשאית בהיסטריה.
הסתובבתי אל ג'ייסון,
ובכל הכוח שנותר בי,
צעקתי לו.
"מה עשית?!"
מקווה שהפרקים הבאים יהיו יותר מוצלחים.
בכל זאת,
תאמרו לי מה דעתכם.
אוהבת,
הכותבת33>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
