it's my life
|
| 5/2009
אריק? לא יאומן!
כמעריצה שרופה של אריק אני יכולה להגיד בוודעות שלא מגיע לו.
אהבתי מאוד איך הוא שיחק אבל לקבל מיליון? לא נראה לי.
וזה באמת היה מפתיע שהוא ניצח הייתי בטוחה ב100% שהמושבעים מספיק חכמים כדי להצביע למירית ולא לאחד שהדיח שם את כולם והספיק להגיד על כל אחד משהו רע מאחורי הקלעים.
שזה לדעתי לגמריי מיותר.
נכון שזה משחק אבל אחרי כל הירידות שאריק ספג בשאלות היה ברור שמירית תנצח. אבל לא.
בכל מקרה,מזל טוב. למרות שהמיליון היה אמור להיות אצל מירית עכשיו.
| |
הפתק/אניטה זאיצב
הקול היה מחריד, אני לא זוכרת מה היה אחרי זה פרט לכתם של מכונית אדומה מולי אחרי זה באה המכה אך את הכאב לא הספקתי להרגיש כי מיד אחרי זה ראיתי טשטוש בעיניים ואחרי זה הן נעצמו.
אני לא בטוחה כמה זמן בדיוק עבר אבל זה היה נראה לי כמו נצח.
פתחתי את עיניי ולא ראיתי כלום.
הכל היה חשוך, כל כך חשוך אי אפשר לקרוא לזה אפילו חשכה.
אחרי כמה זמן הבנתי שאין אדמה מתחתיי ואפילו את גופי אני לא מרגישה. לא היה לי אוויר אך זה לא משנה כי גם לנשום לא הצלחתי.הייתה דממה והיה כל כך שקט,שקט כזה בחיים לא חוויתי.
כעבור עוד זמן ארוך שלו אני קוראת "נצח" התחלתי לשמוע רחשים ורשרושים מרחוק,רחשים אלה נהפכו לבכי,בכי של תינוקות-המון תינוקות. ניסיתי להסתכל ולראות מה מקום הבכי אך הכל היה חשוך עדיין. הבכי והיללות התחזקו ונהפכו לצרחות קורעות את הנשמה ומחרישות אוזניים שגרו לי להתגעגע לשקט הנוראי מקודם. ניסיתי לכסות את אוזניי אל ידיי לא התרוממו ולא זזו. הרגשתי חסרת אונים.
פתאום הרגשתי צביטה חזקה בלב כמו סכין שמפלחת את החזה. הרגשתי כאל בלתי צפוי בכל הגוף שגרם לי לחנק.
התחלתי להתרגל לקולות ולצרחות של התינוקות שהלכו ונחלשו ואז שמעתי קול אחר,שקט יותר ומסתורי.
הקול התגבר בהדרגה ואז הצלחתי להבין שזה קול של צעדים המתקרבים לעברי.
הקול התגבר ונהפך לריצות. ניסיתי להגיד משהו-ניסיתי לצרוח או לבקש עזרה אבל לא הצלחתי.
הצעדים התקרבו אליי מהר יותר ויותר ואז...שקט.
פתאום הרגשתי יד קרה תופסת את ידי, זה גרם שוב ללב שלי לפעום ולדם לזרום לאורך גופי.
לאט לאט התמונה התבהרה לי והצלחתי לראות משהו מתקדם לעברי לאט.מצמצתי בעיניי כדי להבין מה זה ואז הבנתי שזה בן אדם. הוא היה לבוש כולו בגלימה אדומה וגם פניו היו עטופות לכן הצלחתי להבין שהוא בן אדם רק על סמך ההליכה. שאלתי את עצמי מאיפה הרגשתי את היד מקודם אך מסביבי לא ראיתי דבר רק את האיש המתקדם לעברי.
לא ידעתי אם לברוח,לצרוח או לבכות. נשמתי נעתקה. ניסיתי להזיז את גופי אך הפחד השתלט גם עליו. ניסיתי להזכר גם מי אני ולמה אני פה אך לא הצלחתי.
שמעתי את הבן אדם ממלמל משהו אך לא הצלחתי להבין מה הוא אומר אולי זה גם בגלל שהמלמול היה חלש מדיי.
פתאום שמעתי קול של זכוכית מתנפצת מאחורי,הסתובבתי בבהלה וראיתי ראש של תינוק מנופץ ומלא בדם.
ניסיתי לצרוח אך לא הצלחתי,בלעתי את הרוק והסתובבתי חזרה לאיש. האיש נעצר מולי, שני מטרים ממני.
ראיתי את ידו מוציאה מהכיס שלו פתק כסוף ומושיטה לעברי,לא ידעתי מה לעשות,פחדתי פחד מוות.
לבסוף טיפת האומץ שנשארה לי חזרה אליי ומתוך סקרנות לקחתי את הפתק,באותו רגע האיש נעלם.
על גבי הפתק היה כתוב "גורל" .שוב השתרר חושך נייתי להבין איך אני רואה את מה שכתוב עם החושך הזה ואיך ראיתי את האיש ההוא אבל זה לא כל כך עניין אותי כמו הפתק המסתורי שבידי.התחלתי לפתוח את הפתק בזהירות אך הוא היה ריק מבפנים. הייתי מאוד סקרנית לדעת איך יוצאים מפה והייתי בטוחה שזה מה שיהיה כתוב בפתק ולא סתם מילה חסרת משמעות עבורי.
הרגשתי שאני נמוכה יותר מאשר בעבר וקלילה יותר. הרבה זמן לקח עד שהצלחתי שוב ללכת ולהרגיש את גופי. הלכתי לאט,לא היה לי מושג לאן אני הולכת. שמעתי נביחות של כלב מתחתיי ואז הרגשתי את שיניו ננעצות בבשר רגלי ונוזל-כנראה דם התחיל לזלוג מרגלי. לא ראיתי את הכלב אז המשכתי לצלוע עם רגל מדממת וכואבת.
לא זוכרת אם נתקלתי במשהו או מעדתי אבל נפלתי ולא הצלחתי לקום על שתי רגליי. לקחתי את הפתק הכסוף שגם הוא נפל מידי בעזרת שיני המעטות והתחלתי לזחול על ארבע. שמעתי גלים של ים כמה מטרים ממני ונזכרתי ברגלי המדממת. זחלתי לעבר המים. כשנכנסתי למים הפצע שברגל התחיל לצרוב לי . פתאום שמתי לב שהמים אדומים. צללתי ושמעתי שוב את קולות הבכי והצרחות של התינוקות. הפתק נפל מבין שיניי ובלי לחכות צללתי לעברו. התחלתי להחנק ונגמר לי האוויר אך אז ראיתי את הפתק והוא נפתח לפניי ואז ראיתי שבתוכו כתוב משהו אך לא הצלחתי לקרוא ואז שמעתי קול מסתורי שאומר לי "הצלחה". לקחתי את הפתק בידי ושחיתי מחוץ למים אבל אז,איך שעורי הצליח להרגיש את האויר שמחוץ למים שוב ראיתי הכל חשוך.
פתחתי את עיניי וראיתי מקום לבן שבניגוד לחושך הצליח לצרוב את עיניי ולסנוור.
הצלחתי להגיד :"איפה אני?"
ואז שמעתי קול מוכר אומר:"היא חיה!"
נזכרתי למי שייך הקול ואמרתי:"אמא?"
שמעתי עוד קולות של אנשים שמחים.
"היית בתרדמת כל כך הרבה זמן,כל כך התגעגענו!" היא אמרה ודמעה זלגה מעיניה.
לא הבנתי כלום.
סיפור זה שייך לתחרות סיפורי האימה-
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=10840424
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: