לאן החיים יובילו אותי הפעם?

ועוד כל כך הרבה דברים נוספים...

רע לי בבית ספר. רע לי כבר. אני לא אוהבת את הבית ספר... אני מרגישה כאילו לכולם יש את האפשרות להתפתח, את האפשרות להעשיר את עצמם... אני כבר לא יודעת מה לעשות, אני רוצה לעזוב.

כל פעם שאני עוזבת את החברים שלי מסיירות, אני שוב מתגעגעת אליהם אחרי יומיים. כל הצחוקים, כל האווירה, כל ההרגשה שכן, אני יכולה להגיד כל מה שאני רוצה- בשונה ממקום אחר.

ההפקה כבר לא מה שהיא הייתה, שנה שעברה הייתה אווירה הרבה יותר חמה. כן, קרו בגלל זה המון ריבים והמון תככים. אבל מכל הדברים האלה למדתי, למדתי כל כך הרבה דברים על עצמי.

אני מתגעגעת להרגשה של אהבה, של הידלקות. כבר ארבעה חודשים שאין לי את הריגוש הזה, הדברים השטותיים שמתחמקים מדי פעם לקו המחשבה שלי בזמן רצינות... פתאום יש את החיוך הקטן שממלא אותי ונותן לי מוטביציה להמשיך. כן, אני צריכה את זה. אני חושבת שזה לא מכיוון שאני לא בוגרת, אלא בגלל סיר הלחץ שאני נמצאת בו- מדי פעם צריך להשתחרר, אפילו אם זה לשניה או שתיים, רגע לחשוב על הבנאדם שמרגש אותך הכי הרבה.

ועם אותו אדם עלי להתמודד, שמתקבל לכל פאקינג פרויקט- אפילו פרויקט שאני הרבה יותר מתאימה לו ממנו, מתלהב ומתנשא מעל כולם, חושב את עצמו ומסיונר לא קטן, ממלא את כולם ואת עצמו בקלישאות שלעולם לא התנפצו לו בפרצוף בצורה אכזרית כמו "אם תחלמו ויש לכם כח רצון- זה יתגשם"- תשכחו מזה. לא רוצה להיות פסימית, אתם יכולים לחלום, אתם יכולים לנסות להשיג את מטרה, לא בטוח שזה יתגשם. אם תחלמו לעוף ללא כל אמצעי או כלי אחר- אני מאוד מצטערת, אבל אתם לא תצליחו לעולם להתגבר על כח המשיכה. הלוואי ויכולתי לפרסם את שמו פה, כדי שכולם ידעו כמה בנאדם חרא הוא. הדבר היחיד שאני יכולה להגיד שהשם שלו מופיע הרבה פעמים בעיתון מסוים.

אולי כשאני אשתחרר מכל המטלות שיש עלי, שני המבחנים העצומים שיש לי שבוע הבא, הלחץ מהמבחן שהיה לי במתמטיקה, הגדנ"ע שאני הולכת להלחם שאני לא אצא אליה, הפחד לנתק בטעות קשר עם מישהו יקר... ויש מישהו כזה לצערי.

כל הדברים האלה הם אותם הדברים הנדושים שכל נער מתבגר צריך להתמודד איתם. כשמתבגרים ומסתכלים אחורה חושבים כמה פשוט זה, כי עכשיו יש את המשכנתא ואת הילדים בבית ושוב הבוס שמנדנד ויושב על העורף.

בטח קל, הכל קל כשמבינים.

והפעם, מדובר בחיים.