לאן החיים יובילו אותי הפעם?

נפלה עלי תקופה של כתיבה פתאום. פתאום אני חייבת לומר לכולם מה שאני חושבת ומה שאני מרגישה. אולי כי אני מרגישה שאני לא יכולה לספר סתם ככה בלי שישתעממו, או בלי שיסתכלו עלי מוזר.

בגלל הגדנ"ע, למרות שאני לא יוצאת אליה, הראש שלי מתמלא בסיפורים חמודים של גיל ההתבגרות. אני לא יודעת בני כמה החיילים המפקדים של כל קבוצת גדנ"ע, אבל אני משארת שהם בני משהו כמו 20-21. והראש כמובן מתמלא בסיפורים על בחורה קטנה, בקושי בת 17 שיש לה חבר מפקד בגדנ"ע שהיא הולכת אליו- חבר שאף אחד לא יודע אליו, אפילו לא החברות הטובות שלה, ושניהם נאלצים להסתיר את הרומן שלהם. (ויש הסתבכויות, אבל היי, בלי ספוילרים...)

אני חושבת שהסיפור הזה צץ כי יש לי הרבה ידידים בצבא, וכי הייתי מאוד רוצה ללכת לגדנ"ע, אבל זו פשוט לא התקופה עכשיו. אני חושבת שאני גם אוהבת את כל הסיבוכים האלה, של הסתרות רומנים תמימים מההורים ואפילו מהחברות הטובות. אולי כי אני לא מכירה משהו אחר חוץ מלהסתיר מההורים את כל הנוגע לבני הזוג. עוד סיבה למה הסיפור הזה צץ, כי הוא קיטשי. ואני מוכנה להודות שכן, לפעמים אני נגררת לפנטזיות הקיטשיות של עצמי.