הייתי צריכה להנות ביומיים האחרונים. ובאמת נהניתי! טקס סיום מדהים של השכבה של חבר שלי, שנהנתי כל כך ממנו, פגשתי כל כך הרבה פרצופים מוכרים, ההתרגשות לא מעט פעמים גרמה לי לפרצי צחוק מכל בדיחה שטותית במופע, הייתה לי אחר-כך דרך להגיע אל סבא וסבתא ברמת השרון (אח של החבר הסיע אותי, והיה ממש ממש כיף!) ואז 6 שעות אחרי שינה עמוקה, קמתי כמעט ללא בעיות ונסעתי לרמת גן לצילומים, שם פגשתי שני חברים שלא פגשתי שנה.
הדירה ברמת גן הזכירה לי מהפך נפשי שעברתי שנה שעברה, בדיוק באותו מקום, עם אותו מר בחור שאני יודעת שהבנתי אחרי חודש שהוא שמוק לא קטן בכלל.
צילמנו שם את הסצנות, העלינו זכרונות משנה שעברה, באותו מקום, והיה בסך-הכל כיף.
לאחר חמש שעות צילום עזבתי את המקום ומה הסתבר לי...
באותו זמן בדיוק היה מפגש של התנועה ואף אחד לא טרח להגיד לי שום דבר לגביו. אף אחד.
פתאום הכל חזר אליי, האאוט-סיידריות, הוויתורים על טיולים ומפגשים למען הצילומים שנה שעברה כמעט ורק בגלל אהבה, וויתור על מועד ב' למיוני המדצ"ים בשביל אותם שישי-שבת של צילומים, שהתקיימו בדיוק באותה דירה ברמת גן.
אני זוכרת בדיוק איזה וויתור עצום זה היה עבורי, מה יכולתי להקריב בשביל עוד כמה שעות איתו. בשביל לסיים סיפור שלא הסתכם.
כל הוויתורים האלה פגעו בי כל כך למשך השנה, איזו אדיוטית הייתי, פור גודנס סייק!! טוב, אז נכון, וויתרתי על שניים-שלושה טיולים ומדי פעם גם על כמה פעולות. אבל השנה אמרתי לעצמי- התנועה זה במקום הראשון ולא משנה מה. זה המקום הטבעי שלי.
ופתאום יש מפגש סיכום שנה שפספסתי בגלל הצילומים המזורגגים האלה, שבמילא לא עשיתי בהם יותר מדי מאשר לעלות זכרונות.
אבל זה לא העניין כאן, העניין הוא הראש הקטן, האכזבה מהחברים שלי. זה העניין כאן. האכזבה הזאת. וכל השאר מוסיף להרגשה הרעה.
אז תודה רבה באמת שאתם חושבים שמישהו כבר הודיע לי, אבל פעם הבאה, אם אתם לא 100% בטוחים, תודיעו. זה יהיה נחמד מצידכם.
אני ממש צריכה טיול כדי לנקות את הראש ולנסות לשכוח את השטויות הקטנות של הגיל הזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
