לאן החיים יובילו אותי הפעם?

מצטערת בפני כל הבריות שקוראים את הדברים הבאים, סגנון זה לא מתאים לסגנון הכתיבה שלי אבל כשנואשים- אז נואשים.

ARRRRRRRRRRRRRRRRRRRRRGGGGGGGGGGGGGGGGGGGGGGHHHHHHHHHHHHHHHHHHHHHHHHHHH

וגם זה לא עזר.

אני צריכה לטפס על הר גבוה, ולצעוק כל עוד יש בי נשימה, אני צריכה להפסיק לשמור את כל התסכול... כל הרוע, כל המקרים הלא נעימים שקרו לי/פאדיחות/דברים שעשיתי שמביישים אותי. אני צריכה איכשהו להפטר מהמחשבות. מהדברים שמתסכלים ומציקים לי.

אני צריכה להתחיל לחשוב על הדברים שאני עושה, אפילו אם זה כרגע לא מביך אותי אבל אולי בהמשך הדרך, זה כן יביך אותי.

אני אדם מלא הפכים. אחד ההפכים היותר בולטים אצלי זה הבררנות-כל דבר שאני עושה (החל מפתיחת שיחה אקראית במסנג'ר עם אדם שאני מכירה אבל לא כל כך ועד החלטות חשובות ביותר שאני עושה בחיים שלי) אני עושה בשקילה, אך מצד שני באה הספונטניות ולפעמים היא יכולה להרוס...

אני מתביישת בדברים כמו השלוש שנים האלה שחייתי באשליה שיש לי חבר. זה מאוד מביך אותי. הרגע הפרדות, כשנפרדתי ממנו היה מאוד מביך. תארו לעצמכם שאתם נפרדים ממישהו או מישהי שבכלל לא ידע/ה שאתם חברים... ועוד אחרי שלוש שנים! אני יודעת שזה קרה לפני מליון שנה. זה עדיין מביך. הדבר הזה שחשבתי שקוראים לו "אהבה"... חה! עוד לא הבנתי בכלל מה זה לדעתי.

הרגעים הקטנים, א שלו אי וודאות, או השאלה שלא במקום, או אי הבנה... יכולים להרוס אותי. כשזה קורה ליד אנשים שאני בתחילת דרך ההכרה שלי איתם ושאני לא נפגשת איתם כל הזמן.אותם "רגעים קטנים" קורים עם אנשים שאני כבר מכירה זה לא מזיז לי. זו הפזיזות שלי. כל כך הרבה מקרים... כל כך הרבה מקרים!

הרצון שלי פעם שהוא יתייחס אליי- היום מביך אותי. כמה תלותית הייתי, ועוד בלי שאני שמה לב! אני אדם עצמאי. אני מעדיפה לעשות את הכל עצמאית. אבל אז מישהו שאיכשהו משבש את הכל.

וכל זה, בשביל מה זה? למה דווקא אותי הורסים הדברים האלה?

הם לא הורסים. הם מווסתים את האגו שלי.

תארו לכם אדם בלי אף מקרה מביך.

תארו לכם אדם שמתיימר להיות אדם בלי אף רגע מביך.

תארו לכם אדם בלי שום מקרה שמנפח קצת את האגו.

תארו לכם אדם שלא מעריך בכלל את מה שהוא עושה.

ארבעת היצורים האלה פשוט אומללים.

הראשון בלי אף חבר. אין לו גם פוטנציאל שיהיה לו חבר, כי הרי הוא הכי טוב. הוא הנעלה מכולם.

השני סתם מתנשא. יש לו פוטנציאל שיהיו לו חברים אבל הוא מעדיף שלא.

השלישי בן אדם אומלל שלא עושה כלום עם החיים שלו.

הרביעי בן אדם אומלל שעושה עם החיים שלו משהו, אבל אל מצליח לראות. הוא צריך משהו גדול שיקרה לו כנראה.

ואני? למה יש לי הרגשה שאני האדם הרביעי? זה לא שאני אומללה... אבל הרגעים האלה, של התסכול, של הדאגות, של הרצונות שלא מתממשים, הכעסים... אני לא עושה עם זה כלום.

יש אנשים שבורחים לסיגריות. אני אדם מספיק חזק בשביל לעמוד בפני הסיגריות ולהגיד 'ממש ממש, אבל ממש ממש לא!!!'

אני בורחת לשירים. אני בורחת לספרים, למחשב, לסידורים. אין פלא שאין לי זמן לעצמי- כל היום אני עסוקה בבריחות!

וכשדווקא יש לי זמן לעצמי, ואני דווקא כן יכולה לנסות להתחיל משהו, כשאני כן יכולה לחשוב על איך אני לעזאזל ממשיכה הלאה אז מה אני עושה? אני בורחת מהאמת.

אולי פעם אחת אני אוכל להגיד לעצמי- 'זהו! עשית את זה. כל הכבוד לך!' ? הא?

לא. זה כנראה לא יקרה בזמן הקרוב.

אני צריכה את המידבר. אני צריכה אותו.