לאן החיים יובילו אותי הפעם?

בפעם הראשונה, שהתעמקתי בשתי המילים שנשמעות נפלא; "חופש" ו"חופשה" היה בספר מישהו לרוץ איתו, כאשר אסף אומר לתיאודורה שיש "חופש"  ותיאודרה ענתה בפליאה: "יש בחוץ חופש?" או דבר מה בסגנון. היא התאכזבה לגלות שזו חופשה ואף נזפה באסף שידבר כראוי.

תיאדורה התאכזבה, מכיוון שאין בחוץ חופש. מה שאסף התכוון אליו זה החופשה הגדולה- גם בחופשה אין ממש חופש. לפחות בחופשה של אסף ותמר לא היה.

בשלב זה גרוסמן רצה לבקר את החברה שלנו. איך זה יכול להיות שבתקופה כל כך מודרנית בה "כל אדם חופשי לעשות מה שבא לו" אין באמת חופש?

חברים, אני מצטערת לומר לכם. אבל אין דבר כזה חופש. אם יש לכם דבר אחד בחיים שמפריע לכם לעשות מה שבא לכם- זה לא חופש. מצטערת מאוד.

אם אתה אדם באמת חופשי, שיש לך מטרות שלא קשורות לכסף- אני מה זה מקנאה בך.

אם יש לך מטרות שלא קשורות מה אנשים יחשבו עליך, גם אם זה בנאדם קרוב- אני מקנאה בך.

בחופש הגדול (או יותר נכון, בחופשה הגדולה) דיברתי עם מישהו, שאלתי אותו איך החופש, הוא ענה שחרא.

למה?

בשבילו, חופש זה לעבוד ולעשות כל הזמן לעשות דברים שקשורים לשגרת הפנימיה שלו, שלא קשורים ללימודים.

בחיי, באותו רגע לא ידעתי אם אני צריכה לגלות הערכה כלפיו, או זלזול.

הגעתי למסקנה בסוף, שיש אנשים שצריכים את השגרה שלהם, לא כל אחד אוהב להיות ספונטני ואני לגמרי מקבלת את זה- כנראה חלק מתהליכי התבגרות.

לאחר שדיברתי איתו, הגעתי לעוד מסקנה- החופש שלי זה להיות ספונטנית- ולממש את זה.

מה לעשות, רק בחופשות אני יכולה לממש את הספונטנית.

לאחרונה הבנתי שזה פשוט לא עובד, כשאין מישהו איתך. איך גיליתי את זה?

כשניסיתי לפרוץ את השגרה, הרגשתי שאני חייבת מישהו איתי, שיבוא איתי. אפילו שסתם ילווה אותי. להפתעתי גיליתי שאין הרבה אנשים כמוני. מאוד כאב לי לגלות את זה. אף אחד לא ירצה לצאת באמצע השבוע לחיפה או לתל אביב בלי להבריז מהבית ספר- שגם את זה אף אחד לא מוכן לעשות, גם מי שמוכן להבריז נשאר בבית וגם אני לא מתכוונת ממש להבריז מבית ספר בשביל לבלות... זה יושב לך על המצפון פשוט.

אני אומרת לכולם שאני צריכה את החופש הגדול כי החופש הגדול שעבר פשוט השאיר לי טעם של עוד. גם השביתה השאירה לי טעם של עוד, אף על פי שהיו בה שבועיים די נוראיים של ישיבה בבית. אין לי חופש לעשות כמעט כלום. אזי, אני לא מאושרת- וזה התבטא בחודשים האחרונים, כאשר היו לי מעט פעילויות.

איזה יופי. ממש באמצע פברואר יתחילו הפעילויות שלי.

מה עושים כאשר אתה מנסה בכח לפרוץ את השגרה?

אתה מתעייף, כי אדם אחד לא יכול לעשות את זה. צריך בולדוזר בשביל לפרוץ את חומת השגרה שנבנית באורח פלא כל פעם מחדש.

מצד שני, אי החופש שם לך גבולות, שם לכולם גבולות. מה לעשות, איך להתנהג. החינוך גם כרוך באי החופש.

אז מה אני צריכה, חופש עצום או חופשה של יום פעם בשבוע? (כאשר בשאר הימים המצב רגיל ושגרתי)

..... ולא יותר מזה.

כן, זה החיים שלי כרגע. זה החיים שלי מאז סוכות.

חושבת על השני, משווה אותו עם הראשון, חוקרת לעומק כל פאקינג פרט, אולי מצליחה לעלות על איזה משהו על עצמי ואז מיד מוחקת את השטות הזאת מהראש.

הגעתי למסקנה שהכי קל ללמוד על עצמך דרך קשר. כל קשר; ביני לבין חברה, ביני לבין זר לחלוטין, ביני לבין בן משפחה...

אולי זו הסיבה שאני מחפשת להכיר כל כך הרבה אנשים: אני בפאקינג קרייסס, אין לי מושג מה אני רוצה מהחיים שלי. וכן, זה מוקדם מדי בשביל לחשוב על זה אבל דוגרי? אני די קרועה בין כמה עולמות.

מצד אחד אני רוצה לעסוק במדעים, כי זה הכי נוח עבורי, כל המשפחה שלי מדענים, זה מעניין באיזשהו אופן... אבל יותר מסקרן אותי תחום הקולנוע, תחום שאני לא מתמצאת בו כמו שאני מתמצאת בתחומים הריאלים.

כן, יש את הסרט. נכון. הוא חמוד והכל, אבל שנה שעברה לא למדתי הרבה... או שלמדתי שאני אוהבת את כל השטות הזאת, לעבוד עם אנשים ולעבוראיתם מצבים נעימים, לא נעימים, קיצוניים וקשים, או שמחים.

אני אגיד לכם את האמת: כל השטויות בבית ספר אני לא אוהבת ללמוד. לא מתמטיקה, לא תנ"ך, לא היסטוריה, לא לשון, לא ספרות, לא אזרחות לא אנגלית ואתם יודעים מה? גם לא ביולוגיה עם המורה הדפוק שהם הביאו מעתידים.

אין לנו מגמות רבות בבית ספר כמו תיאטרון, קולנוע ופסיכולוגיה. אני אגיד לכם מה היה כשהיינו צריכים לבחור מגמות:

• פיזיקה
• כימיה
• אומנות
• גיאוגרפיה
• ומחשבים

יאי?

ממש לא. אם היה תיאטרון הייתי בוחרת תיאטרון, אם היה קולנוע הייתי עוברת בטח השנה לקולנוע, או באמצע שנה שעברה.

אין לי מקום לנשום בבית ספר שלי. אין לי. אין לי מקום להתפתח, אני הולכת ממורמרת לבית ספר, חוזרת משם עצובה רצח כי שוב קיבלתי 70 במשהו שדווקא כן התכוננתי אליו.

אין לי שום דבר שאני אוהבת לעשות בבית ספר. כלום. נאדה.

כל החברים שלי שמחים, יש להם 90+ בכל המבחנים, יש לכולם שם בטחון עצמי גבוה, כולם יודעים שהם חכמים. אף אחד לא מתייחס אליי ברצינות יותר, אף אחד לא לוקח אותי בתור אדם שכן רוצה להתפתח וכן רוצה להצליח. אני מרגישה טיפשה ויש מצב שאני טיפשה. נמאס לי. אין לי כבר כוח לבכות. אני לא בכיתי כבר המון זמן. אין לי כבר כוח לזה. אנשים בוכים כשיש תקווה. אני לא מרגישה בנוח יותר בבית ספר שלי ולההורים לא אכפת. הדבר היחיד שאכפת להם שאני אקבל ציון טוב במבחן, ואם אני לא אז זה הכל באשמתי. רק עם תעודת בגרות יש לי סיכוי בכלל לקבל שקל כשאני אהיה גדולה.

כמה פשוט לאמא להגיד: התפקיד היחיד שלך זה להיות תלמידה.

הרי אין לה מושג מה עובר עלי...

איזה תהפוכות עברתי שנה שעברה, איזה קשיים חברתיים וסיטואציות הזויות וקשות שעברתי. אין לה מושג.

איך אפשר להיות נער בבית ספר המסריח שלי? איך אפשר?

ובסוף אני תמיד טיפשה.

אני הבחורה הכי טיפשה בעולם. וכן. ככה אני מרגישה.

ואין שום דבר,

שום דבר שיכול לשפר לי את המצב כרגע.

גם לא טיול בדרום.

שתקבלו קנה מידה לכמה אני מדוכאת.

מאז שחזרתי מניו זילנד השגרה הורגת אותי.

משעמם לי!

פשוט,

מ-ש-ע-מ-ם לי.

לא קורה כלום בחיים שלי כרגע, ואני מצפה בכליון עיניים לסרט שיתחיל להצטלם בפברואר.

אחח. זה יהיה נהדר אז. לבוא עם המוטבציה והאנרגיה הבלתי נגמרת, לצחוק, לשכוח מכולם...

הפעם, אני אנסה להתמקד בדברים אחרים במהלך עשיית הסרט.

אולי להתמקד על ליצור קשרים עם אחרים, בכל זאת, הפעם זו הפקה די גדולה- משמע, יותר אנשים.

לתת עוד מבט על חצי הכוס המלאה לפני שאני מתעצבנת, אולי מסתתרים שם דברים שלא מצאתי כשהיה רע.

לבחון מחדש את הקשר המסויים ההוא. יש לי הזדמנות, נראה לי אחרונה להבין אותו עד הסוף.

לנסות להוציא את הכי טוב כשהמצב על הפנים- לפניכן פשוט הייתי ממורמרת.

נקווה שיהיה כיף להיות בהפקה לא פחות משנה שעברה, ואפילו יותר!

חושבת עליה,

ופתאום זכרון ישן סוחף

נכנסת לתוך הזכרון

חווה אותו מחדש

כאילו אני שם...

מדברת אליה, ועכשיו בוכה...

הפעם הבאה שנפגש,

תהיה גם האחרונה.

יום לפני אחרון שם.

וזה נוגע לעוד כל כך הרבה אנשים... כן, חודש זה מספיק לי בשביל לסבול כמו לא יודעת מה.

כן, קצת קשה בלעדיו.

זו לא הסיבה להרים ידיים-

עובדה, מצאתי אותו

אחרי קשיי התבל

מחשבות הולכות ומתחלפות

על מושא אהבתי

אהבתי הראשונה...

בכל זאת התגברתי, מצאתי אותו.

לא מציאה כל כך גדולה...

לא יצא מזה מאומה

אך זה האות, זה הסימן

שאני יכולה להמשיך הלאה

גם בלעדיו.

(אף על פי שזה ממש מעצבן שזה בגלל בעיה טכנית מסריחה)

נעמדת שוב במצב הזה

והכל נהיה שקט

רק את הראש שלי אני שומעת

צועק...

"תרביצי לזונה הזאת. תרביצי לה"

מתפללת שאולי מישהו סוף סוף ייצא להגנתי

מה ביקשתי כל החיים שלי?

מה?

אז לפני שנים מספר 

הבנתי למה אנשים לא עמדו לצידי.

היום המצב שונה (או לא כל כך?)

למה אף אחד לא עמד כשאני סופגת את העלבונות?

אז מה אם זה באמצע השיעור?! חלאס שטויות!

למה, אני שואלת,למה אני נחמדה אל כולם

אבל אחרי כל מלחמה נמאס לי כבר מהעולם?!

זו הסיבה למה אני מחפשת אהבה.

איתו אוכל להיות ב100% ביטחה.

עומדת שם... חסרת אונים,

היא לא תקום, והוא לא יקום,

אף אחד לא מעז, רק אני נגדה.

היא חזקה ממני, כולכם יודעים זאת.

הדמעות המלוחות מאיימות לפרוץ.

לוקחת את כבודי הרמוס,

כדי שהיא לא תשוב אותו למחוץ,

ועוזבת עם רגש הרוס.

כל מה שיש לי להגיד, על כל אחד מכם

שאתם כפויי טובה.

כי אתם יודעים טוב מאוד

שאני הייתי נעמדת לעזרה.

אם אתם מגדירים את עצמכם חברים שלי, פעם הבאה תוכיחו זאת. לא חכמה ללקק לי ת'תחת כשהוא נקי.