לאן החיים יובילו אותי הפעם?

...עד שהרחם שלי החודש אמר: טוב, נטע ישנה פעמיים עם בחור החודש-אולי ייצא מזה משהו. אני ארפד את עצמי טוב יותר!!"

(אני מסבירה לבר את מצב המחזור לי החודש...)

קצת באיחור, אבל אני חושבת שבכל זאת, נחמד שאני אעדכן אתכם במה שעשיתי בשלושה שבועות האחרונים.

כידוע, התחילה חופשת כיפור-סוכות.

ב8-9 יצאתי עם החברים שלי למערות שממש ליד זכרון. היה נורא כיף והעברנו את הצום יופי!

ב10-11 יצאתי למפגש שכבה בוגרת של סיירות אצל אחד מאיתנו ב12-14 לא עשיתי עם עצמי הרבה

ב15-17 הייתי בטיול סוכות חבל על הזמן!

ב18 לא עשיתי כלום

ב19-22 הייתי אצל סבא וסבתא

ב22 הלכתי לפגוש ידיד, ואז נסעתי לפגוש עוד ידיד בירושלים- היה ממש כיף.

ביום שישי-שבת חרשתי.

שבוע הבא יש לי יום הולדת!

פוסט חסר משמעות, אבל רק כדי שתדעו שאני עדיין חיה.

השירים האחרונים קצת מדכאים כי זו תקופה קצת מדכאת בחיים שלי... אבל אני מאתמול הרגשתי שאני מתחילה להתגבר על המשבר הקטן שעברתי ולצעוד קדימה.

יהיה טוב!

עיניים נוגות/נטע שיינס.

מסתכלת על עצמי,

עיניים נוגות, מבקשות לבכות.

למה עין, למה את לא מזילה דמעה?

מה לך כל החימה האישית

אשר מתאספת מדקה, לדקה.

עושה את חשבון הנפש היומי

בודקת מה אני מרגישה, כלפי מי.

ובין היתר מגלה,

שמה שיפיל אותי, זה רק האכזבה.

בודקת אם האכזבה חזרה שוב,

רואה שקיים רק מצב כאוב.

המצב ישתנה, אני מקווה.

ואולי בכל זאת, יש תקווה.

שמתם לב שבזמן האחרון יש הרבה סימני שאלה בשירים שלי?

נראה לי שזה קשור למצב שלי כרגע.

הרבה מאוד סימני שאלה.

וקרו לי הרבה דברים מוזרים.

קמתי באמצע הלילה כי התגעגעתי אליו. כאילו, לא מספיק שאני בקושי הצלחתי להרדם אבל גם השינה הייתה טרופה וגם התעוררות באמצע הלילה... 

אני נסערת מזה. איך זה קרה? למה אני שוב נפלתי בפח הזה? למה אני שוב דלוקה על מישהו... פעם שעברה זה הוביל לחברות, אז לפרידה עצובה ולאחר מכן עוד שנה של אהבה חד צדדית בלתי פוסקת.

אני שוב רוצה לאהוב מישהו שנה בלי החזר?

מצד אחד ממש לא בא לי.

מצד שני ממש ממש בא לי.

אחחחח גיל ההתבגרות.

סרט רע/נטע שיינס

כבר ראיתי את הסרט הזה

הם נפגשים במקרה לגמרי

ומסתכלים אחד על השנייה

הלב דופק כמו אלפי פטישים

הנשימה נפסקת לרגעים אחדים

העולם יפה ולא מובן... למה,

למה הם הרגישו רע לפניכן?

כבר ראיתי את הסרט הזה

הם לא בדיוק מבינים מה קרה להם

ולאורך הכל מתבהר

פתאום נראה כאילו כל הדלתות פתוחות

הקלישאות- הולכות ומתאספות

מה כבר יכול לקרות?

כבר ראיתי את הסרט הזה עשרות פעמים

אני אומרת לכם,

לא כדאי לכם לראות.

השחקנים גרועים. הבמאי גרוע. הסוף גרוע.

והדבר הכי גרוע,

שדווקא התסריט,

מדויק.

למה אני ממשיכה לראות את הסרט הזה פעם אחר פעם אחר פעם?

כי הסרט הזה הוא החיים שלי. והדבר האחרון שאני אעשה זה אצעק "קאט"!!!

והוא דיי פספס אותו.

ואני יצאתי מתוסכלת אחושילינג, הוא היה כל כך חסר לי באותו הזמן...

צפיתי בסדרת טלוויזיה שפעם אהבתי לצפות בה. לא, לא פעם לפני 7-5 שנים, אלא פעם של לפני שנתיים או שלוש. בדרך כלל בסדרות המיועדות לקהל של מתבגרים בין 11-14 יש לאורכן סיפור אהבה, אחד מתאהב בזאת וכו', והדמויות בדרך כלל בנות 14-15-16. אתם יודעים וודאי על מה אני מדברת. ואז פתאום אני קולטת, שמה שהם מציגים שם, הסיפור אהבה כביכול כל כך לא החיים האמיתיים!

בחיים האמיתיים יש מעבר לסתם דמות שמתביישת להגיד למאהב שלה את האמת, ואז כמובן שהיא אומרת אז הם חיים באושר ואושר.  כשצפיתי בסדרה הנ"ל, הבנתי כמה זה טיפשי. הבנתי פתאום מה הקטע, למה זה מיועד לגיל 11-14. עד כיתה י' לא באמת קורה משהו, ואני בספק אם קורה משהו עד סוף כיתה י"ב. סביר להניח שבצבא כבר אמצא את עצמי מעורבת בדברים שפי שניים או שלושה יותר מסובכים מהדברים שאני מעורבת בהם עכשיו. לא שמה שאני מעורבת בו כרגע לא מסובך, ואולי אפילו מסובך מאוד.

הקטע הוא שאם אני לא אסכים להיות חברה שלו, אני אצא הכי ביצ'ית שקיימת על הפלנטה הזאת...

הרי אני התחלתי איתו על מנת לעזור לעצמי להתגבר על ההוא. לא באמת חשבתי שייצא מזה משהו. כמובן שאם היה יוצא מזה משהו בתקופה ההיא אז הייתי ממש שמחה. עכשיו כרגע אני ממש לא רוצה כלום איתו. כלום. התגברתי על ההוא, עכשיו אין לי צורך אמיתי, למען בריאות הנפש שלי, לחפש מישהו מהר כדי להיות חברה שלו או משהו (וכמובן שהיה לי מאוד קשה באותה תקופה כי אני בררנית). אבל עכשיו הוא נזכר? אחרי ארבעה חודשים? זו לא אשמתי!

כאן עלי לסיים, בברכת-על-תסבכו-לעצמכם-את-החיים-אם-אתם-בררנים-ובמילא-החיים-שלכם-מסובכים

נטע

מצטערת בפני כל הבריות שקוראים את הדברים הבאים, סגנון זה לא מתאים לסגנון הכתיבה שלי אבל כשנואשים- אז נואשים.

ARRRRRRRRRRRRRRRRRRRRRGGGGGGGGGGGGGGGGGGGGGGHHHHHHHHHHHHHHHHHHHHHHHHHHH

וגם זה לא עזר.

אני צריכה לטפס על הר גבוה, ולצעוק כל עוד יש בי נשימה, אני צריכה להפסיק לשמור את כל התסכול... כל הרוע, כל המקרים הלא נעימים שקרו לי/פאדיחות/דברים שעשיתי שמביישים אותי. אני צריכה איכשהו להפטר מהמחשבות. מהדברים שמתסכלים ומציקים לי.

אני צריכה להתחיל לחשוב על הדברים שאני עושה, אפילו אם זה כרגע לא מביך אותי אבל אולי בהמשך הדרך, זה כן יביך אותי.

אני אדם מלא הפכים. אחד ההפכים היותר בולטים אצלי זה הבררנות-כל דבר שאני עושה (החל מפתיחת שיחה אקראית במסנג'ר עם אדם שאני מכירה אבל לא כל כך ועד החלטות חשובות ביותר שאני עושה בחיים שלי) אני עושה בשקילה, אך מצד שני באה הספונטניות ולפעמים היא יכולה להרוס...

אני מתביישת בדברים כמו השלוש שנים האלה שחייתי באשליה שיש לי חבר. זה מאוד מביך אותי. הרגע הפרדות, כשנפרדתי ממנו היה מאוד מביך. תארו לעצמכם שאתם נפרדים ממישהו או מישהי שבכלל לא ידע/ה שאתם חברים... ועוד אחרי שלוש שנים! אני יודעת שזה קרה לפני מליון שנה. זה עדיין מביך. הדבר הזה שחשבתי שקוראים לו "אהבה"... חה! עוד לא הבנתי בכלל מה זה לדעתי.

הרגעים הקטנים, א שלו אי וודאות, או השאלה שלא במקום, או אי הבנה... יכולים להרוס אותי. כשזה קורה ליד אנשים שאני בתחילת דרך ההכרה שלי איתם ושאני לא נפגשת איתם כל הזמן.אותם "רגעים קטנים" קורים עם אנשים שאני כבר מכירה זה לא מזיז לי. זו הפזיזות שלי. כל כך הרבה מקרים... כל כך הרבה מקרים!

הרצון שלי פעם שהוא יתייחס אליי- היום מביך אותי. כמה תלותית הייתי, ועוד בלי שאני שמה לב! אני אדם עצמאי. אני מעדיפה לעשות את הכל עצמאית. אבל אז מישהו שאיכשהו משבש את הכל.

וכל זה, בשביל מה זה? למה דווקא אותי הורסים הדברים האלה?

הם לא הורסים. הם מווסתים את האגו שלי.

תארו לכם אדם בלי אף מקרה מביך.

תארו לכם אדם שמתיימר להיות אדם בלי אף רגע מביך.

תארו לכם אדם בלי שום מקרה שמנפח קצת את האגו.

תארו לכם אדם שלא מעריך בכלל את מה שהוא עושה.

ארבעת היצורים האלה פשוט אומללים.

הראשון בלי אף חבר. אין לו גם פוטנציאל שיהיה לו חבר, כי הרי הוא הכי טוב. הוא הנעלה מכולם.

השני סתם מתנשא. יש לו פוטנציאל שיהיו לו חברים אבל הוא מעדיף שלא.

השלישי בן אדם אומלל שלא עושה כלום עם החיים שלו.

הרביעי בן אדם אומלל שעושה עם החיים שלו משהו, אבל אל מצליח לראות. הוא צריך משהו גדול שיקרה לו כנראה.

ואני? למה יש לי הרגשה שאני האדם הרביעי? זה לא שאני אומללה... אבל הרגעים האלה, של התסכול, של הדאגות, של הרצונות שלא מתממשים, הכעסים... אני לא עושה עם זה כלום.

יש אנשים שבורחים לסיגריות. אני אדם מספיק חזק בשביל לעמוד בפני הסיגריות ולהגיד 'ממש ממש, אבל ממש ממש לא!!!'

אני בורחת לשירים. אני בורחת לספרים, למחשב, לסידורים. אין פלא שאין לי זמן לעצמי- כל היום אני עסוקה בבריחות!

וכשדווקא יש לי זמן לעצמי, ואני דווקא כן יכולה לנסות להתחיל משהו, כשאני כן יכולה לחשוב על איך אני לעזאזל ממשיכה הלאה אז מה אני עושה? אני בורחת מהאמת.

אולי פעם אחת אני אוכל להגיד לעצמי- 'זהו! עשית את זה. כל הכבוד לך!' ? הא?

לא. זה כנראה לא יקרה בזמן הקרוב.

אני צריכה את המידבר. אני צריכה אותו.

יש לנו עוד שמונה חודשים ללמוד עד החופש הגדול! אבל בינתיים יש את חופש סוכות שזה פאקינג שבועיים שלמים של כיף, בילויים ושוב כיף! נתחיל בכך שיש לי כנראה שני טיולים, ואולי אני אבוא לידיד בירושלים. בשורה התחתונה- אף רגע של מנוחה

אבל הימים יעברו אחרי זה והחופש הבא יהיה חנוכה... אני נוסעת לעשות סקי בחנוכה- הולך להיות משהו פיצוץ.

אני רוצה כבר שיתחילו עם ההפקה... לפעמים אני פשוט הולכת הנה להנה בחוסר מעש. ההפקה הבאה תהיה אחת רצינית.

ואז חופש פסח שהולך להיות פיצוץ: מחנה אחד ענקי!!

קירה באה היום לספריה בהפסקה וצעקה עלי ועל בר שאנחנו לא עושות כלום בספריה. שתחזור לבית בושת שממנה היא הועפה (גם למקומות כאלה קיים קו אדום של בורות כנראה). אז צעקנו עליה בחזרה- לא נשקוט ולא נספוג את צעקותיה הרוסיות הקוראות לסדר את הספרים בערימה מסודרת- פינה על פינה. אתם מכירים את האנשים המעצבנים האלה שחושבים שמה שהם עושים זה כל כך מיוחד, שהמקום שהם עובדים כל כך מכובד, ושהם חושבים שהם כל כך מכירים את המקום עד שיש להם את האגו לצעוק על אנשים אחרים מה לעשות? זו בדיוק קירה. היא פשוט גועל נפש. והיא גם מסריחה מהפה.

צום קל למי שצם אף על פי שאני לא צמה כי אני אתאיסטית ואני אוכל עד אשר נפשי לא תחפוץ באוכל עוד!

נטע.

האמת לאמיתה./ נטע שיינס

הרצון לא יגבור על היכולת,

המשבר הזה, מדרדר אותי שוב.

הגבולות מצטמצים בין מצמוץ למצמוץ,

התלות הופכת שוב לאובססיה...

די!!!

הסיוט הזה לא יחזור שוב על עצמו!!

לא אמצא את עצמי שוב נקרעת בין הרגשות.

לא רוצה! לא רוצה לחזור לשטויות!

שהופכות לעינויים אחרי תקופה...

אומרת לעצמי 'תחשבי מה קרה'.

והעינוי... העינוי שעברתי!

הופך פתאום למקלט.

מקלט מהאמת.

המחשבה הורסת אותי.

כמו כל אדם, אני פגעתי באנשים במהלך השנה. אני מאוד נמנעת בלא לפגוע, אבל לפעמים יש רגעים של כעס ותסכול... או סתם חוסר תשומת לב. אני אתאיסטית ואני לא מאמינה שמישהו רוצה לקבל סליחה חוץ ממי שפגעתי בו ואני שמחה שיש את יום כיפור וימים נוראים. בכל דת/מסורת/תרבות לדעתי צריכים להיות ימי סליחה.

אני רוצה לבקש סליחה מחברי צוות ההפקה- למי שקורא או למי שמעיף מבט מדיי פעם- עברתם איתי שנה והיה מאוד כיף אבל בטוח שמתישהו עצבנתי אתכם; כלומר, בטוח הייתי נודניקית, או שלא הקשבתי עד הסוף או שהייתם צריכים להסביר לי 200 פעם מה צריך לעשות, לפעמים אני סתם נלחצת, אז סליחה ואני אשתדל יותר.

מצטערת רועי- החוסר טקט שלי והדרמטיות לפעמים יכולים לעצבן.

מצטערת סזר- אבל אתה מורה גרוע.

מצטערת אוריה- על כל השטויות שעשיתי אחרי סוכות שנה שעברה. ממש ממש ממש מצטערת.

מצטערת אנשים אנונימיים שאני לא זוכרת- תשלחו לי סמס, הודעה, משהו ואני מבטיחה לענות (הפייסבוק שלי זה neta shanas)

אני רוצה לבקש סליחה מהמשפחה שלי ובר- אני דרמתית. אני יכולה להוציא עליכם את כל העצבים שלי. לפעמים בא לי להיות דווקא אתכם הכי אגואיסטית בעולם. לפעמים בא לי לא לראות אתכם (<<זה לא תקף לגבייך בר...). חבר'ה, אתם המשפחה שלי. אני אוהבת אתכם ואני יודעת שלפעמים יש ימים שאתם רואים רק את כל העצבים שהתאספו לי אחרי יום, תקופה או סתם בילוי לא מוצלח. העניין הוא שאני חושבת שזה הכי בריא שאני אתעצבן בחברתכם ולא אחרת כי אז יש לי זמן לאסוף את המחשבות, ולדבר על הבעיה עם מי שעצבן אותי, בניחותא. אני ממש מצטערת על כל פעם שאני מתעצבנת ואני אנסה פחות להתחמם.

סליחה לכל מי שפגעתי בו ולא הזכרתי אותו פה.

זה הדבר הכי כיף בעולם. וכבר כמה שבועות שלא עשיתי את זה. (לצאת לתל אביב למסיבה כשבדרך הלוך ובדרך חזור אתה פוגש כל מיני אנשים מהחֶברות- זה גם כיף, עשיתי את זה ביום שבת. מתקשר לי בדרך הספונטניות)

אתמול שאר הסיירותניקים ואני הלכו לסליפ-אובר אצל אחד מאיתנו והיה מגניב. הודיעו לנו בערך ב1 לפנות בוקר שהיום יש סל"ת (סיור ללא תשלום) ברמת הנדיב. סבבה, אז כך בבוקר יצאנו כשאני בכלל עם חולצת חוגים ורודה וקרוקס (שגם ורודים).

היה ממש כיף להדריך אנשים למעט חבורת פוצים סקוטים שהחליטו לבחון אותי בבערך כל דבר שאני עושה, ולא רק זה, את כל הידע שלי הייתי צריכה לתרגם להם לאנגלית  (מכאן ניתן להבין שרציתי לסיים איתם כמה שיותר מהר). אבל בכל מקרה היה מאוד נחמד להיות עם סיירות (סוף סוף גאד דמאט!)

מי שרוצה שאני אבוא ב15 וב16 לכנס איי.קון- יכול להמשיך לחלום- אני במחנה סוכות עם החניכים של החברים שלי!