לאן החיים יובילו אותי הפעם?

אני לא רוצה להתערב אבל בתור בלוגרית גם אני רוצה להתעדכן מדי פעם.

לא יכול להיות, פשוט לא יכול להיות ששניהם ירדו לכזאת רמה של ילדותיות. פשוט לא יכול להיות.

יש משהו מעבר לזה, יש כאן איזה טריק להביא יותר כניסות לבלוגים, השיחה הזאת בין שני הבלוגרים בתגובות, הסכסוך הזה... פשוט לא יכול להתקיים. לפי התגובות הרגילות של שני הבלוגרים הוויכוח הזה היה מפוברק לחלוטין, הכל נראה הצגה זולה. מה שקרה פה זה תרגיל תקשורתי שבסופו של דבר רוצה להשיג את הדבר שהתקשורת מנסה לעשות- לעבוד על כולם.

אתם יודעים מה, אני משנה את דברי ולא אומרת שזה לא יכול להיות, אבל הסיכויים קלושים. הדבר נראה מבויים לגמרי.

בעוד יומיים 1 באפריל- לשני הבלוגרים האלה מתאים למתוח אותנו, הקוראים ולגרום לנו להאמין שבאמת היה זה וויכוח אמיתי.

כל אחד מלכלך על השני בצורה מזעזעת של ילדים בני 3, הסיכויים כל כך קלושים, אני אומרת לכם.

וואלה, נחכה עוד שבוע, אם זה לא מתיחה, אז וואלה, אני אהיה טיפה מאוכזבת ואולי ייתן לי שיעור חשוב על כמה אנשים יכולים להיות בלתי צפויים. אם זה מתיחה אז- אמרתי לכם!!

נפלה עלי תקופה של כתיבה פתאום. פתאום אני חייבת לומר לכולם מה שאני חושבת ומה שאני מרגישה. אולי כי אני מרגישה שאני לא יכולה לספר סתם ככה בלי שישתעממו, או בלי שיסתכלו עלי מוזר.

בגלל הגדנ"ע, למרות שאני לא יוצאת אליה, הראש שלי מתמלא בסיפורים חמודים של גיל ההתבגרות. אני לא יודעת בני כמה החיילים המפקדים של כל קבוצת גדנ"ע, אבל אני משארת שהם בני משהו כמו 20-21. והראש כמובן מתמלא בסיפורים על בחורה קטנה, בקושי בת 17 שיש לה חבר מפקד בגדנ"ע שהיא הולכת אליו- חבר שאף אחד לא יודע אליו, אפילו לא החברות הטובות שלה, ושניהם נאלצים להסתיר את הרומן שלהם. (ויש הסתבכויות, אבל היי, בלי ספוילרים...)

אני חושבת שהסיפור הזה צץ כי יש לי הרבה ידידים בצבא, וכי הייתי מאוד רוצה ללכת לגדנ"ע, אבל זו פשוט לא התקופה עכשיו. אני חושבת שאני גם אוהבת את כל הסיבוכים האלה, של הסתרות רומנים תמימים מההורים ואפילו מהחברות הטובות. אולי כי אני לא מכירה משהו אחר חוץ מלהסתיר מההורים את כל הנוגע לבני הזוג. עוד סיבה למה הסיפור הזה צץ, כי הוא קיטשי. ואני מוכנה להודות שכן, לפעמים אני נגררת לפנטזיות הקיטשיות של עצמי.

לפגוש מישהו שאתה מכיר במקום לא צפוי בזמן לא צפוי.

ואז, כשאתה מרגיש מלך העולם- פתאום הכל מתמוטט לאט לאט...

אתם יודעים מה מפתיע בגיל הזה כל פעם מחדש? רגע אחד הוא יכול להיות החבר הכי טוב שלך, ואחרי רגע הוא יכול להיות המטרד, החולשה והכאב הכי גדול שלך. וזה קרה לי היום פעמיים, בשני מקרים שונים, עם שני אנשים אחרים לגמרי. המתח הזה שעולה בינינו צריך להזכיר לי "היי, תפתרי את זה, תעשי משהו. אחרת יהיה גרוע יותר".
בעיה.
עם אחד מהם אני יכולה לפתור את זה בדיבורים, ואחרי הדיבור אני יודעת שלי יהיה רע יותר. שאני אצטרך לוותר על משהו ערכי בענייני למען האחר, למען הפסקת המתח.

עם השני זה יותר מורכב. את השני אני מכירה כבר שנים, ומדי פעם יש איזו מעידה. תמיד אני זאת שצריכה לסלוח, תמיד אני זאת שצריכה להגיד "פעם הבאה אני לא אתרגש מזה". תמיד יש צד יותר פגוע בסיפור, אם בכלל הצד השני פגוע. תמיד הצד הפגוע יותר זה אני. תמיד אני הבוגרת, תמיד אני האחראית, תמיד אני עושה את הצעד הראשון לקראת ההשלמה. ואתם יודעים מה האבסורד? הבחור הזה גדול ממני בכמה שנים, ולא מדובר בשנתיים שלוש. אנחנו מכירים מאוד טוב אחד את השני. רק שכשהוא מרגיש יותר מדי טוב עם עצמו, אז הוא שוכח מי אני לפעמים- ואני שונאת שזה קורה, כי כשזה קורה, זה מתלווה במשהו לא טוב. עם הבחור הראשון זה הרבה יותר מתחים, הרבה יותר קשה איתו. אי אפשר להוציא ממנו כלום, יש בו רמת יהירות כלשהי, שמרגיזה אותי אבל מצד שני אני אוהבת את זה, את האמת שלו. הוא גם הרבה יותר חכם ממני, הוא יודע בדיוק מה לומר ברגעים כאלה כדי לא להוציא את עצמו רע. שנאתי אנשים חכמים כמוהו עד שפגשתי אותו.  הוא לא מכיר אותי כל כך טוב, והוא לא תמיד יורד לסוף דעתי, מהסיבה הפשוטה- שהוא (עדיין) לא יכול.

וזה מה שמרגיז אותי בבחור השני- הוא אחד האנשים הבודדים שיכולים לרדת לסוף דעתי ואף בלי להתאמץ, אך קשה לו להתמודד לפעמים עם האמת שלי- הוא לא מוקף בבחורות אמיתיות בדרך כלל.

בחור ראשון- אם יש לך בעיות נגדי, תגיד אותן כבר. נמאס לי שאתה עוזב באמצע שיחה בלי להודיע ואני צריכה לרדוף אחריך ימים בשביל שתפלוט כבר את מה שיש לך על הלב.

בחור שני- תתמודד כבר, אחרי שנים שאתה מכיר אותי אולי תבין סוף סוף שמה שאני מראה לך אני מראה גם לאחרים ששווים את זה?

ועוד כל כך הרבה דברים נוספים...

רע לי בבית ספר. רע לי כבר. אני לא אוהבת את הבית ספר... אני מרגישה כאילו לכולם יש את האפשרות להתפתח, את האפשרות להעשיר את עצמם... אני כבר לא יודעת מה לעשות, אני רוצה לעזוב.

כל פעם שאני עוזבת את החברים שלי מסיירות, אני שוב מתגעגעת אליהם אחרי יומיים. כל הצחוקים, כל האווירה, כל ההרגשה שכן, אני יכולה להגיד כל מה שאני רוצה- בשונה ממקום אחר.

ההפקה כבר לא מה שהיא הייתה, שנה שעברה הייתה אווירה הרבה יותר חמה. כן, קרו בגלל זה המון ריבים והמון תככים. אבל מכל הדברים האלה למדתי, למדתי כל כך הרבה דברים על עצמי.

אני מתגעגעת להרגשה של אהבה, של הידלקות. כבר ארבעה חודשים שאין לי את הריגוש הזה, הדברים השטותיים שמתחמקים מדי פעם לקו המחשבה שלי בזמן רצינות... פתאום יש את החיוך הקטן שממלא אותי ונותן לי מוטביציה להמשיך. כן, אני צריכה את זה. אני חושבת שזה לא מכיוון שאני לא בוגרת, אלא בגלל סיר הלחץ שאני נמצאת בו- מדי פעם צריך להשתחרר, אפילו אם זה לשניה או שתיים, רגע לחשוב על הבנאדם שמרגש אותך הכי הרבה.

ועם אותו אדם עלי להתמודד, שמתקבל לכל פאקינג פרויקט- אפילו פרויקט שאני הרבה יותר מתאימה לו ממנו, מתלהב ומתנשא מעל כולם, חושב את עצמו ומסיונר לא קטן, ממלא את כולם ואת עצמו בקלישאות שלעולם לא התנפצו לו בפרצוף בצורה אכזרית כמו "אם תחלמו ויש לכם כח רצון- זה יתגשם"- תשכחו מזה. לא רוצה להיות פסימית, אתם יכולים לחלום, אתם יכולים לנסות להשיג את מטרה, לא בטוח שזה יתגשם. אם תחלמו לעוף ללא כל אמצעי או כלי אחר- אני מאוד מצטערת, אבל אתם לא תצליחו לעולם להתגבר על כח המשיכה. הלוואי ויכולתי לפרסם את שמו פה, כדי שכולם ידעו כמה בנאדם חרא הוא. הדבר היחיד שאני יכולה להגיד שהשם שלו מופיע הרבה פעמים בעיתון מסוים.

אולי כשאני אשתחרר מכל המטלות שיש עלי, שני המבחנים העצומים שיש לי שבוע הבא, הלחץ מהמבחן שהיה לי במתמטיקה, הגדנ"ע שאני הולכת להלחם שאני לא אצא אליה, הפחד לנתק בטעות קשר עם מישהו יקר... ויש מישהו כזה לצערי.

כל הדברים האלה הם אותם הדברים הנדושים שכל נער מתבגר צריך להתמודד איתם. כשמתבגרים ומסתכלים אחורה חושבים כמה פשוט זה, כי עכשיו יש את המשכנתא ואת הילדים בבית ושוב הבוס שמנדנד ויושב על העורף.

בטח קל, הכל קל כשמבינים.

והפעם, מדובר בחיים.