לאן החיים יובילו אותי הפעם?

לא הרבה יודעים על הבלוג שלי. מעולם לא הכירו הרבה את הבלוג שלי, אני מכירה אנשים שנתתי להם את הבלוג אבל ביקרו פעם פעמיים ומאז לא גולשים בו...

פעם זה תסכל אותי.

היום זה משמח אותי.

פתאום אני מגלה שלהמון חברים שלי, הקרובים והלא- יש בלוגים.

אני לא מגיבה למי שלא קרוב אליי מספיק- אני לא רוצה ליצור מצב לא נעים-אף על פי שאני מאמינה שאם הם היו יודעים שאני קוראת, הם היו מעדיפים שאני אגיב. 

אני מגיבה למי שכן קרוב אליי- אבל לא מגיבה דרך המערכת (כלומר אין בתגובה קישור לבלוג). פעם הייתי עושה את זה, היום אני כבר לא, או לפחות לא לאנשים שמכירים אותי.

אני חושבת שזה היה בעיקר תשומת לב, רציתי שאפילו החברים שלא קרובים אליי יבואו ויקראו אפילו אם לא הכל ברור.

הסיבה שהיום אני לא מפרסמת את הבלוג בקרב אנשים שאני מכירה היא הסיבה שיש לאנשים נטייה (ואני מודה שגם לי) לפרש את הדברים לפי נקודת הראייה שלהם. אחד הקשיים היותר גדולים שאני מתמודדת איתם זה התיסכול שלי כשלא מבינים אותי. כשאני רוצה שאנשים יבינו, אני אכתוב עד לפרטי פרטים. בבלוג אני לא יכולה כי לפעמים אני כותבת על אהבות, אכזבות, קשיים, נקודות תורפה ואני לא רוצה שאנשים יבינו בדיוק על מה מדובר. מי שרוצה הסבר יש לו את המסנג'ר שלי, והוא יקבל פירוט- וגם, תלוי מי שואל.

שנה טובה,

נטע.

אז למה שאני אתעלם ממנו?

אה כן... שכחתי.

כי אני עלולה להתאהב בו.

שוב.

מטר/נטע שיינס

הבטתי על המטר שטפטף וחשבתי שוב,

אין דבר יפה מזה.

המחשבה לא נקטעה, כמו בגשם הקודם.

האירוניה... איך בעבר, אוטומטית

קישרתי את הדמות עם לב הבוץ

ליצירת המופת של הטבע.

היום היה גשם שירד בסביבות 9. בדיוק הייתי בשיעור ולא יכולתי להתענג על כל טיפה שנפלה על פניי. הריח... אחח הריח אחרי הגשם... הריח הכי אהוב עלי, יותר מריח של עוגת שוקולד שבדיוק יצאה מהתנור.

הגשם מסמל עבורי כל כך הרבה דברים...

I don't know why you say goodbye I say hello.

אחחח... ההופעה של סר פול מקרטני. רציתי להרוג את כל מי שאמר לי שהחבר שלו/בנדוד שלו/חתול שלו הולך להופעה. כל כך רציתי ללכת... אבל אמא שלי לא הסכימה לי.

למה? לא... לא בגלל הכסף. מכוון שהיא מפחדת עלי. היא מפחדת שיקרה אסון כמו בערד לפני עשר שנים (ששלושה אנשים נהרגו בגלל רמיסה).

אני חיה על ביטלס. אין יום שאני לא שומעת אותם. אני כמה בבוקר שאני לא קמה איתם (השירים שלהם זה השעון המעורר שלי).

הגדולה של הלהקה הזו... תחשבו, איזה עוד להקה שומעים משנות ה-60 ועד היום?

איזו עוד להקה השפיעה כל כך על האמנים האהובים שלכם? תאמינו לי או לא, אבל דרייק בל, סימפל פלאן, גרין דיי, אריק איינשיין ועוד הרבה הושפעו מהלקה הענקית הזו. אתם יכולים להכחיש, אבל זה נכון. שירים גדולים ארץ-ישראליים הושפעו מהמוסיקה של הביטלס.

אז קחו שעה, שעה וחצי, כל מי שלא ניסה אף פעם לשמוע את הביטלס ואני מדברת אל בני הנוער בגילי, לאנשים שיותר מבוגרים ממני ולילדים שיותר צעירים ממני כאחד- אולי תגלו שהם לא כל כך גרועים.

אז מבואסת תחת, כמו כל יום, באתי לבית ספר. היום כמובן קצת יותר מבואסת כי אני לא הולכת להופעה של הסר.

המבחן באנגלית היה חרא. פשוט חרא. טעיתי בשלושה מקומות.

שלושה.

ואני פאקינג דוברת אנגלית. אבל נו טוב... אחר כך היה מתמטיקה. בחיי, אני מבינה הכל. אני כל כך שמחה. חוץ מהקטע שלא הבנתי איך נגזרות פועלות עד הסוף. אני הולכת לקרוע את התחת בראש השנה, לפחות יומיים על החומר במתמטיקה. כן. זה מה שאני הולכת לעשות. ואז אני אחזור מוכנה לבית ספר ואני מקווה שאני שהשמחת חיים שלי תחזור! (אני חייבת חופש. אני חייבת לסוע לתל אביב. או לטייל.) אחרי מתמטיקה היה גאוגרפיה שלוש שעות, סוף סוף המורה הפנימה שאני לא עושה השנה את הבגרות, ואז זה היה משעשע לראות איך כל מי שעוד נורמלי במגמה סופר את היחידות שלו בלי גאוגרפיה. אני מאמינה שלכולם יש מעל 21 נקודות.

לכולם חוץ מניב.

ואז היה ספורט, ומה זה קרעתי את התחת... ישבתי עליו כל השיעור!!!

אז, שלום שלום ותודה על דגים (אל תשאלו. משהו שעובר בין חבר'ה מHDM. סיפור ארוך!)

נטע

עריכה: וההופעה שלו אפילו התחילה עם השיר "Hello Goodbye" שכתוב למעלה!!! לעזאזל!! זה שיר כ-ז-ה יפה!

אחד מכם כל פעם מחפש את השם "נטעש" במנוע החיפוש של ישראבלוג.

כל יום.

אפשר בבקשה לפחות לדעת מי הוא?

יש לי עוד משהו לומר!

גיליתי שאני שונאת להיות באותה מסגרת יותר משלוש שנים!

לפחות בקשר לפרישה, טעיתי.

בקשר לפורום- אני לא יודעת

נראה לי שהכל נגמר.

נראה לי שבקהילות פנזטיה אני כבר לא אהיה פעילה.

מה הולך להיות?

עם הפורום, עם הסרט...

ידידים טובים- הפכו כבר מזמן לסתם מכרים.

אנשים שראיתי רק וירטואלית- כבר מכירה. חלקם אפילו מצוין.

הלחץ להרשים את כולם- כאילו לא היה, המוטיבציה- הפכה לאובססיה עם אנרגיות רעות, ההתרגשות- הפכה ליאוש.

היו רגעים שנה שעברה שרציתי לעזוב את הכל, למרות שכולנו היינו בשיא.

עכשיו... אני לא רוצה לעזוב. אני רוצה את הימים הטובים.

אני ממשיכה עדיין בקהילות- לא יודעת אם זה יתאפשר לי עוד הרבה זמן.

אולי זה רגע לחשוב, מה אני רוצה מעצמי.

תעודת בגרות- אקבל, זה בטוח.

ללכת ללמוד ביולוגיה- ברור שאני אעשה את זה

אבל עד עכשיו... אולי קהילות הפנטזיה היה מעיין מקום להתחבא בו מהמציאות. המציאות שאני באמת לא יודעת מה לעשות עם עצמי.

לכל אדם יש משהו שמייחד אותו. אני אף פעם לא הרגשתי שאני מיוחדת במשהו.

אני צריכה משהו להתלהב ממנו, משהו שאני עשיתי, משהו שמעניין אותי.

• שבר תפתח כבר בלוג.
• לפתוח אגודה למען זכויות אחים בכורים (אזא"ב).
• להפסיק את הימי עבודה בבית ספר שלי.
• למחוק אנשים טיפשים ברמות שאי אפשר לסבול מהעולם.
• לפתוח אגודה למען נפגעי גיא כהן (אמנ"ג).
• לפתוח ארכיון לשיחות המפגרות של בר ושלי.
• לגרום לשתי בנות מהכיתה שלי לסתום כבר את הפה.
• לפתוח אגודה למען נפגעי השעמום נטע ושל בר (אמנשנ"ב).
• לסיים את הספר שלי.
• להעלים את השערות מהרגליים בהנף יד.
• ללמוד רק שעה ושכל החומר יכנס לראש.
• להפסיק עם השיטה המפגרת של מבחני בגרות, או לפחות להפסיק לייחס לזה חשיבות של כמעט חיים או מוות.
• להשיג כרטיס להופעה של פול מקרטני .
• למסגר את ה99 היחיד שקיבלתי במהלך שנה שעברה (עדיין יש לי את המבחן).
• שאחותי תקרא חומריו האפלים.
• שכל העולם כבר יקרא חומריו האפלים.
• שיצורים ממערכות גלקטיות אחרות יקראו חומריו האפלים.
• לחנך את כל האנשים שלא אוהבים את הביטלס מחדש.
• שכולם יתחילו למחזר ולהפסיק להיות שאננים (ואני בקרוב הולכת להקדיש פוסט בשביל זה).
• להתחיל לסגוד ליומן כיתה שלי. שכולם יתחילו לסגוד ליומן שלי.
• שסזר המורה לכימיה יילך ללמוד עברית.
• שפיליפ פולמן יוציא כבר את הספרים הבאים שלו.
• להקים בית מקדש לשיר "I am the walrus" של הביטלס. השיר פשוט גאוני.
• לפתוח אגודה למען נפגעות חוסר בבנים שווים באלוני יצחק (אנחבשא"י).
• למחוק כבר את הפרסומות המעצבנות של ג. יפית, קוקה קולה ומכוניות שונות.
• להקים בית מקדש לגיורא חמיצר והבמאי של הפיג'מות.

התופרת/ נטע שיינס

הכאב צלף כמו בפעמים הקודמות,

הפעם זה היה מיוחד, הפעם בלי דמעות.

התירה את הקשר בלי שום ספק,

"המסקנה ברורה!" צעקה בלי להתאפק.

היא הבינה שלהשקיע בו כוח היה מיותר,

התנחמה: מאשר לעולם לא, עדיף כבר מאוחר,

לקחה את תיק הרגשות כלפי אותה יישות,

הדליקה את השכל כדי לראות בבהירות,

שלפה החוצה בהתלהבות: עלבון, אהבה, כעס ושמחה,

כאב וחום- האכזבה הייתה דבוקה.

היא ניסתה בכל הכח את האכזבה לזרוק

בסוף הצליחה,

אך הקרע היה עמוק.

משהו אחר/ נטעש

מבט חטוף אחד,

ופתאום כל עברי עם הראשון

כאילו לא היה.

מבט אשר פרץ את חומות ליבי,

היאוש היה המלט והאכזבה הייתה הלבנים.

זהו זה!

עכשיו אני מוכנה.

תזכורת עצמית: להמשיך להיות בררנית. זאת דרך חיים.

(נ.ב. מהתקופה הזאת אהיה ראלית. מבטיחה.)

לתעד את החיים שלי דרך שירים, זו הייתה הדרך הכי פשוטה להעביר לכם את סיכום חיי עד עכשיו.

חוויות שונות, מצבים שונים... הכל היה פשוט.

אז לא היה לי בלוג, או יומן, היה לי מעין דף כזה, שאתה לוחץ על תקופה והוא משמיע לך את השיר, ותוך כדי כתובות מילים להסבר.

כן.

כך אוכל להעביר לאחרים איך אני מרגישה.

אבל כנראה שאצטרך לחכות עוד הרבה זמן עד שטכנלוגיה כזו תתפתח.

בינתיים יש לי דף, ועט, ועם שני הפריטים האלה אפשר גם להגיע לגלקציות אחרות.

מה המצב? אתם בטח מכירים אותי בתור "הישראלית מניו זילנד". ובכן, החלטתי לסגור את הבלוג הקודם בגלל סיבה אחת: אני כבר לא מרגישה ניו זילנדית יותר, למען האמת, אני מרגישה הכי שייכת לפה מכל מקום אחר.

אז סגרתי את הבלוג, אבל היה קשה. בכל זאת, מי שמכיר אותי יודע שאני אוהבת לתעד את החיים שלי. לכן חשבתי הרבה הרבה זמן מה מיוחד בי, ואז הבנתי.

חבר'ה, אני נמצאת בפאקינג ארבע חברות שונות; הבית ספר שלי, חוגי סיירות, קהילות הפנטזיה, והמשפחה+חברים שלי.

דיי הדהים אותי פתאום לגלות את זה, שלמרות שאין קשר בין החברות יש מצבים שבהם כל החברות נפגשות, יש מצבים שאני צריכה לוותר על בילוי בחברה אחת בשביל להיות עם השניה, ויש מצבים שאני צריכה לתמרן בין החברות. וזה קרה לי לא פעם שנה שעברה, כשהייתי בכיתה י'.

כשאני אומרת "חברה" אני מתכוונת ל: חֶבְרָה

אני חושבת שזה מאוד מיוחד שיש לי ארבע חברות שונות, וגם אם זה לא מיוחד, אני לא ראיתי אף אדם שזהו נושא בלוגו.

וכעת, יש לי רק בקשה אחת, תהנו.

ונעבור לסיקור היום:

בר (החברה הכי טובה שלי), אינסה (חברה טובה מהכיתה) ואני (אני, נטע שיינס...) יצאנו היום למצוא לנו מקום עבודה בגן שמואל. עברנו בלא פחות מ10 חנויות וכולם אמרו: מעל גיל 21 ורק חנות אחת אמרה...

מעל גיל 22.

איזה יופי? לא התייאשנו! בדקנו גם את מקדונאלדס. כן כן. גם מקדונאלדס. אמרו לנו לחזור בעוד שעה, ואז יתחילו הראיונות.

חזרנו אחרי שעה אז ישבנו ודיברנו.

פתאום מסתובב בחור מהשולחן מקדימה, חמוד, נראה מעט מעופף והיו לו עיניים נוצצות בצבע כחול.

חשבתי שאני מתעלפת.

גם החיוך, גם העיניים, וגם ה"אז מה המצב בנות?" מיד התרגשתי (וראו את זה עלי) והתחלנו לדבר איתו. הוא הסתובב בחזרה לשולחן שלו, אחרי שהחלפנו כמה מילים. מיד לאחר שהוא הסתובב לחשתי לאינסה ובר: "מה אני עושה? הוא פשוט חמוד! ואני מתביישת! וזה! ומה ומי ומו...." (שיחה נקבית למדי.)

אזרתי אומץ והתחלתי לדבר איתו שוב: "אז אתה גם בא לראיון עבודה?" (לא נטע, הוא סתם יושב שם ומחכה שהזמן יעבור...)

וזהו, ככה העברנו חצי שעה, בר, אינסה, והבחור (שכעת אני לא אחשוף את השם שלו) ואני דיברנו. בסוף נזכרנו שגם שאנחנו צריכים גם ללכת לראיון עבודה.

לא לקחתי אימייל, מסנג'ר, שם משפחה, או מספר פור גוד נס סייק!

כך עבר היום, כשהתחלתי עם מישהו בלי לקחת מסנג'ר. אינסה אחר-כך אמרה לי שיש לי מה ללמוד .

נתראה!

נטע (לשעבר הישראלית שהייתה מניו זילנד)