פקאצה, חנונית, או מה שבייניהם..

קטע טיפונת ישן שכתבתי לפני בערך חודש, אבל ההרגשה נשארה.

אני מעלה לפה, כי הוא אחד הטובים שלי, לפחות נראה לי, אבל תקבעו לבד מה דעתכם.

ואגב, קטע ראשון שאני מעלה לכאן, ויש עוד הרבה במחברות שלי.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

גלגל חמישי

אני לא מתכוונת להילחם עליהן יותר.

אני לא אלחם יותר על החברות שלי.

אם הן יהיו חברות שלי או לא, זאת הבחירה שלהן.

אני לא מתכוונת לכפות את עצמי עליהן.

לא אכפת לי להישאר לבד, בעצם אולי זה מה שאני רוצה. פעם שנאתי את זה, ועכשיו?

אני לא יכולה לומר שאני אוהבת את זה, עדיין לא, אבל אני לא שונאת את זה, לא כמו לפני חודש או חודשיים.

אני מרגישה יותר בנוח לשבת לבד בחצר הקדמית, לשמוע מוזיקה ולשקוע במחשבות.

זה מרגיש לי יותר נוח מאשר לשבת לידן ולשמוע את כולן מדברות על נושאים שאני אף פעם לא אבין.

ונכון, הן חברות שלי, אבל אולי 5 זה יותר מידי, אולי.

אני הגלגל החמישי ומקומי במחסן,

אבל אני לא אשמש כגלגל רזרבי, כשבאחד הגלגלים יהיה תקר.

אני לא הגלגל הרזרבי, אני לא רוצה להיות.

אני פשוט גלגל חמישי, שנמצא במוסך.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

כשאני קוראת את הקטע הזה, אני נזכרת בלפני חודש.

ככה הרגשתי חודש לפני הגיחה.

התיכנונים של הגיחה השכיחו ממני טיפה את הקטע הזה, הכיתה שלנו התגבשה, כולנו התגבשנו.

אבל אחרי שנגמרה הגיחה, הכל נגמר.

דברים השתנו בחודש הזה.

אני לא מרגישה כ"כ רע כמו לפני חודש, אבל אני לא מרגישה טוב במיוחד.

אמרתי בקטע שאני לא אהיה גלגל רזרבי, אבל נראה לי שבלי ששמתי לב הייתי.

אני לא אהיה גלגל רזרבי, ולא אכפת לי להיות לבד בשביל לא להיות.

אני לא גלגל ולא צמיג. אני בת אדם.

נמאס לי מאותם אנשים שחושבים שהם מכירים אותי.

אין מישהו שבאמת מכיר אותי, לפחות זה מה שאני מרגישה.

כל אחד רואה צד אחר שלי, אבל אין מישהו שמכיר אותי לגמרי.

יש פשוט אנשים, שחושבים שהם מכירים אותי טוב, ויש לי חדשות לאותם אנשים: אתם לא.

אתם בכלל לא מכירים אותי.

אם חשבתם שאני הילדה הצינית, המשוגעת, הבכיינית או כל דבר אחר..

אני גם וגם! תפנימו!!

יש לאישיות לי כמה וכמה צדדים. [צדדים, לא פיצולים.]

נמאס לי מזה שלאף אחד לא אכפת.

אף אחד לא מבין אותי באמת.

ולא, אלו לא חיקויי אימו, זה מה שאני מרגישה.

וזה לא חדש, ההרגשה הזאת תמיד חוזרת אליי, לפחות בזמן האחרון.

אני כבר סתם צעצוע ישן, מרופט וקרוע.

אף אחד לא צריך אותי, אלא אם הוא צריך טובה.

כי הרי טובות, תמיד אפשר לבקש.

הרי מה הטעם בלא לשמור איתי קשר בכלל אם לא לבקש ממני אחרי כמה חודשים טובה?

וכמובן, שאת הטובה הזאת לא יחזירו לי אף פעם כשאני אצטרך אחת כזאת.

אבל למה לבקש בכלל, אם אפשר לדרוש?

זה נדיר שמבקשים ממני משהו.

לרוב, פשוט דורשים את זה, אפילו שאני לא חייבת כלום.

אם צריך עיצוב - "בילי תכיני לי!!"

או ביקורת - "תגידי לי מה דעתך!!"

או שאולי עידוד - "תעודדי אותי!!"

או כל דבר אחר.

אבל חשוב לזכור שתמיד, אבל תמיד, לא מוזכרת המילה "בבקשה."

אנשים, אני לא חייבת לכם כלום!

ואני גם לא הפראיירית שלכם!!

אני עוזרת כי אני אוהבת לעזור, אבל למה לדרוש ממני?

למה אי-אפשר לבקש ממני כמו שצריך?

יש לי חיים. ואני צריכה לחיות אותם.

אני לא יכולה לעזור לכם כל היום, אני לא רובוט.

והאמת, זה כבר דבר שפחות מפריע לי.

מילא דרשנים שלא יודעים מתי להפסיק,

אבל זה שכשאני צריכה טובה קטנה או אפילו טיפה צומי, אף אחד לא מוכן לעשות את זה.

אנשים! זה לא יהרוג אתכם!!

כשאתם צריכים טיפה עידוד או צומי, אני בדרך כלל נותנת לכם את זה, ואני עדיין לא מתתי מזה.

למה אף אחד לא יכול לעודד אותי או לתמוך בי גם?!

ונכון, אני לא עוברת אחד אחד ורושמת "אפשר בבקשה עידוד?" [והאמת, אני לא מכירה מישהו שכן עושה את זה.]

אבל באמת, אם רשום בסטטוס שלי "אני מרגישה חרא. אין לי מצב רוח." וכו', זה לא רמז מספיק חד?!

נמאס לי כבר מחוסר האכפתיות הזאת.

אני התאכזבתי, באמת שכן.

אני לא מצפה להתנצלות מאף אחד כי אני לא חושבת שממש מגיע לי.

וחברה, אל תדרשו ממני התנצלות. גם לי מותר להיות אגואיסטית לפעמים!