כוס קטנה

מי את היוצאת עם ערב

לתעות בדרכי הסתיו,

עת בשמיים בוערת

עטרת המערב?

מי את כי חוורו פנייך,

עינייך עורגות כלות?

למה הסתרת את כנפייך

הרחבות, הקלות?

עלמה צעירה הנני,

עלמה תמה, ענוגה.

אין איש בעולם אוהבני,

לכן גורלי - תוגה.

משחר עד כלות הערב

אראה - אילנות, עשבים,

הפרחים על יד הדרך

הדלים - גם הם אוהבים!

ואני בין חומות נולדתי

בערב, בימי הסתיו.

חיי בשקר איבדתי,

והנני גלמודה עכשיו.

אמנם היו לי כנפיים,

ולא הרגשתי בהן...

ועכשיו בערב בערב

לבי בוכה עליהן.

אך טוב, כי השמש נושקת

לפעמים חוורון-לחיי,

וידעתי: בים השקט

ישקוט גם יגון חיי.