HOLY SUNSHINE

פרק   מס'   10

מ ש ו ל ש

לוריי:

"היי," שמעתי קול מוכר מאחורי. הסתובבתי והבטתי בה במבעד לאור המסנוור. לא ציפיתי לראות אותה.

"לוריי" היא המשיכה, הבעתה קצת מאוסה.

"ממ, רובין." בהיתי בה מספר שניות.

"מה קורה?" היא ניסתה לחייך. השיער החום-בהיר שלה נצץ לאור השמש החזקה.

"אני בסדר. אה, את?" שקלתי את המצב בעדינות. רובין, זו שאני לא מעניינת אותה, והיא לא מעניינת אותי, מדברת איתי? לא שהחשבתי את זה כמתנה, למעשה הייתי רחוקה מכך, אבל שאלתי את עצמי - האם התהפכו סדרי העולם בזמן שהייתי שקועה בתרדמת מלאה בחלומות הטייסון שלי?

"כן כן, בסדר גמור. היי, הזה שדיברת איתו מקודם.."

"ריי?"

"לא, אותו אני מכירה. נו הילד הג'ינג'י."

"טייסון?.." התבלבלתי. מה לה ולטייסון? ולמה היא מתעניינת פתאום? "אולי. טוב, הוא החבר שלך?" היא כבר עזבה את החיוך.

"מה?" התפתלתי והתכווצתי במקומי. רובין אספה את כל החפצים הכבדים שמצאה וביחד איתם עלתה אל הראש שלי במין סוג של מעלית לא בשימוש. איך היא מעזה לדחוף את האף המחוצף שלה ולהכנס לעניינים שהם, טוב, לא שלה?

"אז אין ביניכם כלום?" היא המשיכה.

"רובין, בבקשה..."

"אם אין, אז את יכולה להגיד לי אם הוא הולך להצטרף אלינו בהמשך?" היא העלתה חיוך קטנטן שמאחוריו עומדות רק המטרות שלה. מאחוריה צחקקו כמה בנות.

"רובין, אני לא יודעת, טוב? ולא ממש מעניין אותי מה כולכן רוצות לעשות בו," אמרתי ושלחתי מבט אל הבנות מאחוריה, "אבל בבקשה תוציאו אותי מזה." השתדלתי לא לצרוח עליה. ידעתי שאם הנפש העדינה שלה תפגע זה יעלה לי ביוקר.

"טוב, זאת אומרת, בסך הכל שאלתי."

הלכתי בצעדים כבדים אל ריי שצפה בכל מן הצד.

"הייתי אוכלת אותה חיה!" רטנתי באוזניו בסוג של כעס לוחש.

"לא נראה לי שזה טעים במיוחד," הוא צחקק. "כן, טוב, אתה צודק. אבל אתה יודע, רק בשביל הנקמה."

הבטנו בהן. מצחקקות ומרכלות. "אוף, תראה אותן! הן לגמרי נדלקו עליו."

"טוב, לוריי, כשיש לך חבר שנראה ככה, אל תצפי שרק את תסתכלי עליו."

"הוא לא החבר שלי." הבטתי בו במבט מתוסכל.

מבטו היה נעול על משהו.

"את בטוחה?" הוא עדיין נלכד על משהו ברקע מאחורי.

"מה?" הבטתי מאחורי וניסיתי למצוא את מה שהביט בו. טיי עמד שם, נשען על אחד העצים, שולח אליי מבט מחוייך ומחכה. חייכתי אליו בחזרה בהתרגשות, כמו ילד קטן שהוריו ממתינים לו עם בלון וסוכריה.

"אני דווקא חושב שיש לו משהו איתך." ריי חייך אלי וסימן לי להתקדם אל טיי.

המשכתי אליו כשצעדיי מאיצים מרגע לרגע, מה שהסתיים בריצה. "שלום," התקרבתי אליו.

"היי" הוא יצא מטווח צלו של העץ, והשמש בהקה על עורו עד שנראה ממש כמו השתקפות שלה. "הכל נגמר בסדר הבוקר?" הוא שאל.

"כן.." מלמלתי, מתקשה להתרכז מרוב הסתנוורות מהשמימיות הזו.

"רציתי לדבר איתך." הוא הביט לי ישירות בעיניים, קצת מבוייש אבל עדיין מעשי וישיר. "תראי, הייתי רוצה להמשיך להיפגש איתך."

"גם אני איתך." חייכתי במתיקות למשמע המילים שלו.

"טוב.. איפה את גרה?" הוא שאל. שקלתי קצת את תשובתי, אבל לבסוף מסרתי לו את כתובת הבית שלי.

"אני מקווה שאפגוש אותך מתישהו. המ, הכיתה שלי נמצאת שם," אמר והצביע מאחוריו, מבעד לעצים הגבוהים והצפופים, "ואני הלכתי באמצע הפסקת האוכל. אז כדאי שאחזור. אני לא חושב שאראה אותך בזמן הקרוב, אז נתראה.. המשך טיול נחמד לך." הוא חייך ובלי ששמתי לב פתאום ידו הייתה על ידי וליטפה אותה בעדינות, ובכל זאת כמעט ללא מגע. הצטמררתי מההפתעה, והוא הרחיק את ידו, כנראה מפני שחשב שהוא ממהר מדי.

"מצטער על זה," חייך ונעלם בתוך היער, ממש כמו קסם.

קסם, זה מה שהוא. כמעט בטוחה בזה. שלמות כל כך בלתי נתפסת שמעוטרת בחוסר שלמות די נתפס, ועוד בעיתוי כל כך נכון. כל הזמן, פעם אחרי פעם. וכל זה ביחד, אחרי הכל, לא הגיוני באופן מדהים עד משתק מערכות. זה חייב להיות קסם. או שאני ברת מזל עד כדי כך (מה שנשמע אפילו הרבה פחות הגיוני).

התיישבתי על סלע אקראי ונאנחתי. אספתי כמה זרדים מהרצפה ושמטתי אותם בין אצבעותיי כמו ממסננת. עכשיו יכולתי לנוח. לא צריך לחכות יותר, מה? הרי מצאתי אותו, והוא אותי, ונראה שזה יישאר ככה.

זה הרי ימשך לנצח.

נכון?

נכון?..

פולין:

אני חושבת שקשה לראות. קשה לראות מה מסתתר מתחת לקליפה העבה שאני מלבישה על עצמי, לפחות אני מקווה שקשה. מבחוץ אני נשארת אדישה לרגשות ומחליפה מחשבות אמיתיות בסתמיות. כמובן שזה רק החלק החיצוני. אני בטוחה שמבפנים אני הרבה יותר אינטלגנטית ממה שזה נראה.

אבל בעניין הרגשות, אני חייבת להגיד שזה לא קל. אני בן אדם פגיע. אני מתקשה להסוות את זה. ובכל זאת, לרוב אני מצליחה.

הפעם, הפעם זה היה קשה הרבה יותר. טוב, זה היה זה. זה שבר אותי. בדיוק מה שחשבתי שיקרה קרה. וזה הרס אותי מבפנים, מבחוץ ומכל הבחינות האפשריות. קשה להישאר טכנית כל הזמן. מה שכלאת בפנים חייב לצאת. והפעם זה היה הכאב, והוא הכה בי כמו שלא הכה מעולם.

"אני עדיין לא מבינה מה קרה." מלמלה מיירה, היא הביטה בי ישירות ואימצה את עינייה.

"גם אני לא!" המשכתי לבכות בעצבנות ורקעתי ברגליי.

"זה כעס?" היא שאלה.

"אני לא יודעת, לא יודעת.." מיררתי.

"הוי, פולין.. מה עובר עלייך, לעזאזל?"

"כלום. כלום, פשוט.. תני לי ללכת..."

"את לא צריכה אותי?" פניה נעשו עגומות. "אני אסתדר.. סליחה שאני כזאת.." ניסיתי למחות כמה דמעות.

אספתי את התיקים שלי שנחו על הרצפה והתחלתי ללכת, נושמת ונושפת בעצבנות.

טייסון הארור. ילדה ארורה ומעצבנת. למה דברים לא יכולים להסתדר כמו שצריך?

חשבתי על זה. ואני רוצה את זה, רוצה את זה חזק, באמת. רוצה אותו, רוצה לא להיות לבד. מה שווה המעמד החברתי והיופי והשכל אם אני כל כך בודדה? אני לא רוצה להיות ככה לתמיד.

אחרי השאלות חסרות התשובה החלטתי לשאול את עצמי שאלות קצת יותר רלוונטיות, ממוקדות.

למה זה קרה בכלל? איך הצלחתי להרוס מצב כזה שאחז בחיקו משהו שכל כך ציפיתי לו?

אני לא מספיק יפה, לא מספיק מיוחדת? לא מספיק טובה כדי להשלים את המבצע הזה?

הרגשתי שהימים הקרובים עומדים להיות ים שוטף של סבל, הרגשתי שהזמן לא יעבור, ושסדר העדיפויות עומד להשתנות או אולי אפילו להיעלם. הרגשתי בשינוי המאיים לבוא ולסחוף איתו הכל, להשאיר הכל אחרת ממה שהיה לפניו.

טייסון:

שיננתי את המילים בראש שלי. מאז אותו היום ממש. הרחוב החמישי, הבית ה.. אה, הנה זה. עמדתי מול בניין גדול מהסוג המפואר, בניין כזה שעשוי משיש בוהק כשבפנים שולחן קבלה משיש זהה ושומר יושב לצדו. את המאבטח אני אתקשה לעבור. החלטתי לערוך סיור מסביב קודם כל.

הבטתי מעליי בחלונות הגבוהים. מוזיקת כינור החלה להתנגן. זו היא?

פתאום דמות ברורה למדי הופיעה והתהלכה אל מול חלון זכוכית ארוך. עדינה ושברירית, מחזיקה בכינור בצבע חום כהה ומצמידה אליו את הראש כשהיא מסכימה עם המוזיקה חד משמעית.

פתאום עיניה נפערו לרווחה והיא נראתה כעומדת להתעלף. השבתי אליה חיוך והיא כמעט שמטה את הכינור מידיה אבל אני סימנתי לה שלא. לא תכננתי להפריע לה באמצע אחד האימונים שלה. היא סימנה לי שאני יכול לעלות ושהיא מחכה.

ניגשתי אל הדלפק הארוך באמצע המבואה. ישב שם שומר צעיר עם שיער כהה שהוצמד לראשו בכמויות של ג'ל, שפם מטופח ומשקפי רטרו כהות.

"כן?" הוא מלמל כשלעס חתיכת כריך בשר.

"שלום, אני טייסון, פה ללוריי וויליאמס."

"משפחת וויליאמס?" הוא מלמל, ניגש אל הטלפון הכהה ולחץ על כפתור מרובע מהרבים שהיו שם.

"יש לכם אורח, טייסון אחד.." הוא בחן אותי, "בסדר, אני כבר מכניס אותו." הוא הניח את השפורפרת במקומה וסימן לי בידו את הכיוון למעליות.

"תודה," חייכתי אליו וצעדתי לכיוון אליו הצביע. הזמנתי את המעלית והרגליים שלי רקעו על הרצפה פזמון של שיר. הרגשתי מטורף כשעמדתי לפגוש אותה, והשתגעתי רק כשחשבתי שאני עומד לראות את הפנים שלה מקרוב. כשהגעתי הייתי צריך רק להתקרב אל הדלת והיא כבר נפתחה.

"היי," מלמלתי והישרתי מבט בפנים המופתעות-מחייכות שלה.

"תיכנס!" היא ענתה בקול מונוטוני שיצא מכלל שליטה.

"אני מצטער, בכלל לא התכוונתי להפריע לך באמצע כשניגנת.. את מוזמנת להמשיך לנגן, אני אפילו נהנה מזה."

 "אמ, זה בסדר. ניגנתי כבר מקודם, עכשיו אני סתם מנגנת." היא הכניסה אותי פנימה.

התקדמנו אל השטיח, איפה שאפשר לראות ממש ממול את החלון הארוך והמוגבה. נראו דרכו כל מיני עצי דקל ואפילו חוף הים.

"זה מדהים" השתאיתי מול הנוף.

"אני יודעת." היא חייכה.

ישבנו על השטיח. חתול אפרפר גדול התקדם לעברנו. "מר פיקלס, תכיר את טייסון. טייסון, מר פיקלס."

החתול שלח אליי מבט נאנח והמשיך בדרכו אל הספה, כשלוריי תפסה בו וחיבקה אותו חזק. "חתול חמוד שלי!" היא התגלגלה איתו על השטיח.

פתאום היא שמה לב. "אוי. סליחה."

"זה בסדר." צחקתי, "כולם משתגעים ככה ליד החיות שלהם. וליד ילדים קטנים."

"אני דווקא לא משתגעת על ילדים קטנים. יש לי ארבעה אחים."

"את זה אני דווקא מבין."

היא נאנחה לרגע.

"מה?" שאלתי אותה.

"זה פשוט ש.. זה מוזר. שהגעת, אתה יודע."

"לבית שלך? מצטער.."

"לא. אל תצטער. ואני לא מתכוונת לזה."

"אז למה כן?" היא נאנחה עכשיו שוב וניסתה להתחיל.

"חיכיתי לא מעט זמן. אתה יודע, עד שנפגשנו."

"אני לא בטוח שאני מבין."

היא זזה וישבה קרוב יותר אליי. "אני מאוד מחבבת אותך, טייסון ג'יימס. וזה לא חדש."

שתקתי ובלעתי קצת רוק.

"זה ככה כבר ממזמן. מאז היסודי בערך."

הבטתי בה, מתקשה להבין.

"אוי. זה בטח נשמע ממש מטופש."

"לא. באמת שלא." מלמלתי ועוד ניסיתי לעכל.

"אני מצטער אם זה לא היה ברור עד עכשיו, אבל גם אני מאוד מחבב אותך."

היא צחקקה קצת.

"יש בעיה?" חייכתי והבטתי בה.

"אני חושבת שאנחנו מאוד איטיים."

"אה כן?" מצמצתי.

"אהה. תראה אותנו. כמו זוג צבים. ואנחנו גם נשמעים כמו שני ילדי כיתה ג'."

"אני מסכים." חייכתי.

"אתה גם מסכים איתי... שאם נפסח על זה.. זה יהיה מאוד מפוספס, נכון?" היא התקרבה יותר ויותר והעפעפיים שלה האטו את קצבם המטורף. למרות שלפי אזניי, הלב שלה החליף אותם ופעם מהר כפליים.

"כן." חייכתי ועקבתי אחרי התנועה שלה.

היא עצמה עיניים והאף שלה התקרב אל האף שלי והתחכך בו, כשהיא נצמדת עוד.

"את מודעת לזה שאנחנו בקושי מכירים."

"כן. אבל בשביל זה.. אני יודעת עליך את כל מה שאני צריכה לדעת."

"מכאן ניתן להניח שאת יודעת עליי הרבה."

"כן, אני יודעת עליך לא מעט. ועדיף שלא תשאל." היא חייכה בסתר ולקחה נשימה עמוקה.

שפתייה נגעו בשלי בקלילות ואז נצמדו יותר. עדיין נדהמתי ממה שקורה, ובכל זאת ממש התהפנטתי מהעיניים הבורקות הכמעט עצומות שלה, מהשלמות של הפנים ומהעור הכל כך חלק וחם. ויותר מהכל, מזה שהיא צמודה אליי, כל כך חזק ומקובע.

הבנתי כעת שאני מודחק לספה וכרכתי את ידי סביבה, בעדינות הכי מתקבלת על הדעת, רק לא לשבור שום דבר.

עכשיו השפתיים שלה כבר מרותקות לשלי בעדינות מוחלטת, דקות ושבריריות. שיתפתי פעולה, כולי מוקסם אבל משתדל כל כך לא להרוס הכל.

שמעתי את הלב שלה שוב מתקתק כמו פצצה שעומדת להתפקע בכל רגע. מהר יותר. חזק יותר. מהר יותר.

הסטתי את הראש שלי למעלה, והיא נעצרה.

"מצטערת," מלמלה.

"לא, זה אני. היית צריכה לשמוע איך הלב שלך דפק. זה התחיל להלחיץ קצת, כאילו את הולכת להתפוצץ. נלחצתי, מצטער."

"אוי. סליחה על זה." היא נראתה נבוכה.

 היא נשענה עליי, קצת נרתעת, כמו חיה מפוחדת. "היה לי קשה בלעדיך."

"אני מצטער."

"זה די טפשי. כי זו אפילו לא אשמתך, אתה אפילו לא ידעת. ואני כמו מטומטמת חיכיתי. לא שזה לא השתלם בסוף, אבל זו הייתה החלטה רק שלי."

"אני שמח שחיכית בסוף. אני שמח שאני פה איתך. ואפילו שאנחנו לא כל כך מכירים, אני חושב שלא נתקשה לגשר על הפער."

היא חייכה בהבעה נלהבת אבל רגועה.

"אבל אני גם כל כך מפחד." הרמתי את כף היד שלה ופרסתי את אצבעותיה בתוך ידי, "תראי כמה שברירית את. אני מפחד לשבור אותך."

"אתה לא תשבור אותי."

"אני כן, לוריי, אני פשוט מרגיש את זה."

"אתה לא תצליח לשבור אותי. אני לא כזו שברירית. תראה איך שברתי את בן."

"אבל לא עשית את זה בכוונה.. נכון?"

"טוב, לא, אבל אם זה היה בלי כוונה תאר לך כמה אני פוגעת כשאני מתכוונת לזה."

"אני חושב שלא ככה זה עובד." ניסיתי לחייך. הדאגה עדיין כוננה בי, במיוחד אחרי שבזינוק אחד הילדה הזו הפכה לחלק כל כך משמעותי ממני. הכל מהיר מדי. ובכל זאת..

לא רציתי לחזור אחורה.

________________________________________________

היי, אין לי הרבה מה להגיד. מצטערת. אבל זה לא תמיד תלוי בי.. hard times...

אוהבת, מקווה שעוד יש פה מישהו.

♥