בחיי, אני כבר לא אעשה את זה בתור שיר, כי לא הצלחתי לכתוב על זה שיר.
אין לי אפילו איך להסביר את זה!
ההורים שלי גילו בצורה מזוויעה במיוחד שאני בי [ביסקסואלית, נמשכת לשני המינים.].
לא, מישהו הרשה להם לחטט לי בדברים??
לקרוא לי את היומן?? לשרוף לי את היומן??
לפחות ישלי את הבלוג הזה><
באיזה זכות?! פשוט באיזה זכות?!
הם קראו דפים על דפים של התוודות אהבתי לילדה, על פנטזיות [לא, לא סקס] שקשורות אליה, על תוכניותיי לעתיד.
על הכל.
על כל הסודות הכי כמוסים שלי, על הדברים שסיפרתי ולא סיפרתי.
על מקס. על מכתבים ממנו, ומכתבים אליו.
שירים, סיפורים, התוודוּיות שלא אמרתי לאף אחד אחר.
אתמול בכיתי כלכך, נשברתי לגמרי, צרחתי, השתגעתי, איימתי בהתאבדות, השתכרתי, הקאתי, צחקתי כמו משוגעת על עצמי, ועל מה שאני עלולה לעשות.
האשמתי אנשים שפשוט לא היה להם אכפת.
שכל השנים, לאף אחד לא היה אכפת.
יש לי חבר, וגיליתי שאני בכלל לא אוהבת אותו, אלא את אחד מהידידים שלי.
ואני יודעת שזה לא יקרה, כי הוא לא רואה אותי ככה, ויש לו חברה לעזאזל><
ובכלל.. כל הקטע הזה, שאני לא יודעת מה לעשות, כי התבלבלתי עם כל הקטע של הזהות המינית, ואני יודעת שאני רוצה להיפרד ממנו. הבעיה היא שהוא גר רחוק, ואין לי מושג איך אני אעשה את זה, אבל אני לא רוצה למשוך את זה.
אני מוצאת את עצמי בסיטואציה כזאת, שאני מסתובבת עם החבר הכי טוב שלי, והוא איתי, ובאמת הכי כיף בעולם..!
ואנחנו מדברים מלא, ואפילו אתמול כשהייתי אצלו אחרי בצפר, לא רק אני דיברתי על צרותיי, אלא גם הוא על שלו.
אבל.. אז תמיד בא עוד מישהו, ואז זה לא אותו הדבר. אני כבר לא החברה הכי טובה שהייתי קודם בשבילו. הוא פשוט יותר שם לב אליהם, מאליי.
אני עומדת שם כמו ניצבת כי הם מדברים על נושאים שאני לא יודעת, לא מכירה, לא מבינה. ואז אני פשוט הולכת. אומרת ביי, יש לי משהו לעשות, והולכת. והוא מסתכל ולא מבין, ואני מושכת בכתפיים, שותקת, מסתובבת, הולכת.
עצוב מאוד, שזה קורה לרוב עם אחותי הגדולה, שאותה הוא מכיר יותר זמן, אבל היא לא חברה טובה שלו כמוני.. לפי דבריו... אני לא יודעת..
אולי זה סתם ככה כי הוא רואה את התגובות שלי לדברים? כי אני בוכה, או עצובה דיי הרבה, והכל פשוט מרחמים?
מה שכן, לא מגיע לי.
לא יודעת, פשוט לא מגיע.
אחותי הגדולה... איי איי איי, אחותי הגדולה.
בהכל היא מצליחה נכון?
לימודים, חברים, מש"בית, בן זוג.
הכל היא מצליחה.
ואני בצילה.
אני האחות הקטנה. שדומה לה, שתחזור על הטעויות שלה, שתהיה מצטיינת כמוהה. שתהיה שמחה ועליזה, ועם זאת רגישה מאוד כמוהה.
שאני אהיה כמוהה.
אני לא היא. אני כן אני.
אני. אני אני אני.
ולא אף אחד אחר.
אני מצטערת מאוד לאכזב אותכם.
אבל נמאס לי משיפוטים, נמאס לי מציפיות, כי כולם יודעים שציפיות זה רק על כרית.
נמאס לי, שרואים אותי בתור אחות שלה. נמאס לי.
אין לי כוח לזה יותר, בחיים לא היה לי כוח לזה.
היא גבוהה ואני נמוכה.
היא בהירה ואני כהה.
היא מנומשת בכל הגוף, ואני רק מתחת לעיניים.
השפתיים שלה דקות ושלי עבות.
היא מלאה, ואני אנורקסית.
היא צוחקת, ואני בוכה.
היא בוכה, ואני צוחקת.
היא ביחד, אני לבד.
אני ביחד, היא נדחפת.
אני מחייכת, רע לה.
רע לה, אני שם.
היא מחייכת, אני בפינה.
אני בפינה, היא מדחיקה.
היא מצטיינת, אני מטומטמת.
היא מכוערת, ואני יפה.
השיער שלה שטני בהיר, שלי ג'ינג'י כהה.
היא חלקה, אני מתולתלת.
היא שעירה, ואני לא.
היא מוגדרת, אני לא.
היא נשארת, אני מבריזה.
היא מתמודדת, אני בורחת.
וזה תמיד יהיה ככה. כי אני תמיד החריגה.
כי ככה ההורים אמרו, ככה כולם אמרו.
"למה את תמיד חייבת להיות חריגה?!?! למה את תמיד לוקחת לנו כלכך הרבה זמן וכסף?!!? למה המוח שלך דפוק?! למה את לא יכולה להיות כמו כולם?!"
,,כי אני ככה. כי אני כזאת."
"אנחנו לא רוצים אותך כזאת! תפסיקי! ילדה דכאונית ומוזרה!! מופקרת! יצאנית!"
,,גם היא יוצאת למסיבות.."
"היא לא מתלבשת כמוך!! היא לא רוקדת כמוך! לא מחבקת כמוך! לא מתנהגת כמוך! למה את לא יכולה להתנהג כמו אחותך לשם שינוי, פעם אחת בחייך!!"
,,כי אני זאת אני, והיא זאת היא"
סטירה.
"אל תתחצפי! את כל הכסף, המשאבים והכוח את לוקחת מאיתנו!"
,,אני מקבלת מכם הכל, מה עם אהבה?"
דמעה, נעל על הקיר.
"כל מה שאת מקבלת זה ריתוק, עופי לחדר שלך!"
דלת נטרקת, בכי על כרית, צעקות בחוץ
שיחה של שלשום, עם אמא.
אני אוהבת אותך, כשאת לא פה.
לכו זדיינו, אלא אם כן יש לכם משהו חשוב לומר.
כבר לא אוהבת, כי למדתי לא לאהוב, אנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
