הבלוג שלי, הסיפורים שלי, השירים שלי, הרגשות שלי, המחשבות שלי, אני.

הסיפור הזה לא יתחיל בהיׂה היה, גם לא בממלכה רחוקה. ממש לא.

הסיפור הזה קורה עכשיו. ממש עכשיו. פשוט תסתכלו מחוץ לחלון, תפתחו את העיניים, יכול להיות מאוד, שגם אתם מופיעים בו.

זהו סיפור החיים שלי.

אני לא הולכת לכתוב על החיים שלי כעבר, אלא כהווה. כיומן. וגם לא מנקודת מבטי, ללא שמות אמיתיים. טוב, פה ושם שמות אמיתיים.

יוספו כמה דברים דמיוניים, דברים שלא קרו בין לבין. אני אתיר לכם להסיק מה אמת ומה לא.

אז מוכנים..? הנה זה מתחיל!

הנערה המנומשת שכבה על מיטתה, יומן על בטנה, ועיניה שקועות על נקודה בתקרה. טוב, את האמת שהיא לא ממש מנומשת. רק מתחת לעיניים, ונקודת חן על הלחי. מתחת לעיניה, מלבד הנמשים, נח לו בבלאגן מוחלט האיפור השחור שמרחה על עיניה שעות ספורות לפני כן. דאמ, היא חייבת להפסיק לבכות ככה.

הפוני שבדרך כלל כיסה חצי מפניה שלדעתה לא היו יפות כלל, היה תפוס בסיכה, ושיערה החום-כתום-ג'ינג'י התפזר על הכרית.

היא הרימה את העט מהרצפה, כמעט נופלת, מרימה גם את יומנה מבטנה ופותחת אותו בדף נקי.

13.5.2010, יום חמישי. 17:05

צ'רצ'יל היקר.

זאת פתיחה כל-כך מפגרת. הפעם האחרונה שכתבתי פה הייתה לפני חצי שנה.. 

עבר הרבה זמן, אבל כנראה שרק עכשיו הייתי צריכה אותך..

אז אם אתה זוכר, זאת אנג'י כותבת אלייך ^^

זוכר את סער? זה שהכתרתי בתור הסקסי מכיתה ט'?

טוב, כרגע אנחנו החברים הכי הכי טובים. אבל משהו כל-כך הזוי קרה..

הייתי אצלו, והכל היה כרגיל.. ממש כרגיל! ופשוט..

אויש פאק. אמא קוראת לי, אחים קטנים בטח ><

נדבר יותר מאוחר (:

הנערה נאנחה וקמה ממיטתה, אוספת את שיערה. "אנג'לה מריה, אם את לא מזיזה את התחת שלך עכשיו למטבח, יהיה חבל!!" היא שמעה את אימה צועקת. "הלווייתן הזועם.." גיחכה לעצמה ויצאה אל המטבח בגופייה ובוקסר בלבד. "מה?" שאלה ושילבה את ידיה. אימה סימנה בראשה על הדלת, ואנג'י סובבה פנתה אל הדלת. "היי סער, מה.. אתה עושה פה?" היא אמרה, מופתעת מעט. לא, בעצם מופתעת לחלוטין. "הממ.. אפשר לדבר?" הוא אמר, מובך מהסיטואציה שהם עמדו בה. "כן בטח! אממ.. כנס.." היא נתנה לו להיכנס, והובילה אותו לחדרה. "כן, הממ. סורי.." היא דחפה את בגדיה מאחורי המיטה, מאדימה כולה כשקלטה את סער מרים את החזייה שלה מהרצפה. "כן, אתה לא צריך לראות את זה.." היא דחפה אותה מהר עם כל שאר בגדיה למגירות, מניחה את היומן בין כל ספריה ומתיישבת על המיטה. "כן..?" היא שאלה. סער התיישב לידה. "אנג'י אני.. אני רציתי לדבר על מה שקרה היום.." הוא שיחק באצבעותיו, בדיוק כמוה. "סער, אין על מה לדבר.." היא נאנחה. בטח שהיה על מה לדבר. "רק.. רק רציתי לבקש שלא תספרי לאף אחד.. אני לא רוצה שזה יגיע לאנשים שלא צריכים לשמוע את זה.."-"אתה מתכוון למאיה?" כן. מאיה. החברה של סער. החברה המושלמת של סער. יותר נכון לומר "מושלמת". "כן.." הוא השפיל את ראשו. "טוב.. אני לא התכוונתי לספר לאף אחד, ואם אתה כל-כך דואג שמאיה לא תדע מזה, אז אולי כדאי שבפעם הבאה לא תעשה כזה דבר, סבבה? יופי, עכשיו אתה מוזמן להתפנות לי מהבית." היא חייכה את חיוכה הציני, שהופיע על פניה הרבה יותר פעמים מחיוכה האמיתי. "אנג'י..."-"עד שתתבגר, ושנסדר את זה כמו שצריך, זה אנג'לה בשבילך." היא דחפה אותו מחוץ לחדרה, מלוה אותו לדלת וטורקת אותה בפניו, בלי לתת לו להוציא מילה.

היא רצה מהר לחדרה, לוקחת את יומנה ופותחת בעמוד האחרון בו היא כתבה.

13.5.2010, יום חמישי. 17:17.

דמאט צ'רצ'.

התנשקתי עם החבר הכי טוב שלי.

 ובמילים אלו, היא סגרה את היומן, נשכבת על מיטתה ודוחפת את האוזניות לאוזניה, מכסה את עצמה עד מעל לראשה ובוכה.

וכאן, ידידיי, זה רק מתחיל.