הבלוג שלי, הסיפורים שלי, השירים שלי, הרגשות שלי, המחשבות שלי, אני.

וואו כמה זמן לא הייתי פה..

היו כמה סיבות.. הייתי בבית חולים מיום שישי ועד יום שלישי, ויום שלישי היה היום של מקס.

רובכם הגדול יודע מי זה מקס, וכמה הוא היה חשוב לי.

אני לא כותבת עכשיו שיר, אני כותבת הקדשה:

מקס, מקס שלי..

כבר שנתיים עברו, ואני זוכרת את זה כאילו השניה זה קרה.. הטלפון, השוק, ההיסטריה של אחרי, הבכי. כמה בכי. הגעגועים הבלתי פוסקים.

ואני כלכך אוהבת אותך..

באמת ובתמים אוהבת... אח יקר שלי, אהוב שלי, ילד יפה שמעולם לא הוריד את החיוך מהפנים, ואת המצלמה מהכיס.

מקס עם התסרוקת המשוגעת שאני אוהבת כלכך, והוואמפייר והפירס בלשון, והעיניים הכחולות שהטביעו אותי בשלווה וברוגע כל פעם מחדש.

מקס שתמיד גרם לי לחייך, לשמוח, לקפוץ באושר, לבכות, להכניס אותי לדיכאון- והפעם לא פה כדי להוציא אותי ממנו.

מה בסך הכל אני רוצה להגיד בדבר הזה?

שאני מתגעגעת? שאני עצובה? שאני שלמה עם זה? שכואב לי? שרע לי? שטוב לי? שהוקל לי?

מה אני יכולה להגיד?

שאני אוהבת אותך? אתה הרי יודע יותר טוב מכולם מאיפה ועד כמה אני אוהבת

שאני שונאת אותך? הרי גם את זה אתה יודע מאיפה ועד כמה.

מה נשאר לי להגיד לחבר המת שלי, שלא נמצא כאן כבר שנתיים?

מה יכול לגרום לי להרגיש יותר טוב?

להרביץ? לצרוח? לבכות? לצחוק..?

הרי שום דבר לא גורם לי לשכוח ממך, ומפה נובע הכל.

הכאב, הזעם, החרטה.

האהבה, החוסר, הרצון, הגעגוע.

חלק ממני חסר, לקחת אותו איתך.

וזה נשמע כמו עוד קטע זיכרון עלוב, אבל זאת האמת, אתה כבר לא פה.

אתה לא איתי.

והלוואי וזה לא היה אמיתי.

מכתב שנכתב לילד הכי יפה עלי אדמות שלושה ימים לאחר שנפל אל מותו מגג בית מלון בארה"ב ב-25.5.2008, 20:18:08 יפורסם בהמשך.

אני זקוקה לתמיכה, הרבה מאוד, אבל תזכרו כולכם שאני אוהבת אתכם, לא משנה מה.

אנה שלכם 3>