הבלוג שלי, הסיפורים שלי, השירים שלי, הרגשות שלי, המחשבות שלי, אני.

אני יודעת שאין פרק מלאמלא זמן וכל הקטע הזה, כן, אני כותבת קקי ><

אבל זה בגלל דבר אחד.. הממ.. יש איזה חלום שרודף אותי דיי הרבה זמן, למעשה, ממש שבוע אחרי שהתחלתי לכתוב את הפרק החמישי.

כל פעם שניגשתי לכתוב, שהרי אתם יודעים שהסיפור הזה הוא על חיי האמיתיים לחלוטין, החלום הציף את מחשבותיי ולא נתן לי מנוחה.

זה באמת היה ה-סיוט של חיי.

אז, החלטתי שבגלל שייבשתי לכם את הצורה, אני אעלה את החלום הזה על כתב ואפרסם אותו כאן.

שימו לב- לא לבעלי לב חלש:S

"ילדים תפסיקו לעשות רעש אתם מפריעים לי לנהוג!" צעק האדם
המבוגר שישב מאחורי ההגה. זו הייתה משפחה נורמטיבית לחלוטין. הם חזרו מחופשה
נורמטיבית לחלוטין. האב והאם ישבו מקדימה, וארבעת הילדים מאחורה. שתיים גדולות,
שניים קטנים. אלה, אנה, אריאל ואמיר. כמובן שהם לא הפסיקו לעשות רעש כפי שאביהם
ציווה עליהם. "אמיר תפסיק למשוך לי בשיער!!!" צעקה אריאל על הילד בן
החמש, היא עצמה הייתה בת 8 שנים לחייה.

"אמיר תעזוב אותה..!" צעקו השתיים האחרות בו זמנית.
הגדולה, אלה, הייתה בת 17 ואנה בת 15.

האב, שאיבד את עשתונותיו לחלוטין, הסתובב לאחור וצעק "דיי!"
שזיעזע את כולם וגרם להשתתקות של חמש שניות בדיוק עד שצעקת האם נשמע "רוני
תזהר..!!"

הרכב סטה לנתיב השני והתנגש בעוצמה במשאית הובלות שאת שמה היא כבר לא זכרה.
כי זה כבר לא היה משנה..

"והנה אני כן, שורדת אחרונה לבית משפחת שוורץ." הנערה הג'ינג'ית עצרה לרגע
כדי לנגב את דמעותיה, והמשיכה לומר את ההספד שלעולם לא חשבה שתאמר, עיניה רצות בין
כל האנשים שבאו לתמוך, המשפחה, ומשפחתה שלה. חולצתה השחורה כבר הייתה קרועה בחלקה
השמאלי העליון, והאיפור השחור כבר היה מרוח על פניה.

"אני לא אתחיל לספר על
כמה שאמיר היה ילד שובב ומלא שמחת חיים, או כמה שאריאל הייתה בכיינית לא קטנה, ועל
כל הריבים שהיו לנו.. ולא על כמה שהערצתי את אחותי הגדולה אלה, שהייתה הכל
בשבילי.. ואפילו לא על כמה שרבתי עם ההורים ואהבנו בכל זאת.. אבא, אתה זוכר שתמיד
כשרבנו היית צועק עליי שאני אפילו לא יודעת מה פירוש המילה סליחה?" היא משכה
באפה, מסתכלת על סדין הקטיפה שכיסה את אביה. "אז אני כן יודעת, אני תמיד
ידעתי. אבל התביישתי להודות בטעויות שלי, בדיוק כמוך.. וכמה פעמים אמרתי לכם לא
לקחת אותי ברצינות? לא באמת התכוונתי שאני שונאת אתכם ושאני רוצה שתצאו מהחיים
שלי. לא באמת התכוונתי. אני מצטערת. ואני מבינה מה זה להצטער. והרי אמא תמיד אמרה
שאף פעם לא מאוחר להתנצל.. והנה, עכשיו כשהתנצלתי, עכשיו כשהאחות הלא נחמדה והבת
הכי קשה לחינוך מתנצלת, עכשיו תחזרו? אני אפילו מוכנה שאבא ירביץ לי שוב ושוב
שנתתי לו למות ככה ושאמא תבכה כמו תמיד כי לא אכפת לי מכלום" הדמעות חנקו
אותה, והיא המשיכה. "או שאלה תצעק על כמה שאני בהמה, ושאריאל ואמיר יצחקו על
זה שאני מעולם לא הייתי אחות נחמדה.. אני רוצה שתגידו את זה. בבקשה. אני מוכנה
להכל, רק תחזרו.. בבקשה?" ברכיה רעדו והיא נפלה, מתייפחת כמו שלא עשתה מעולם.

לא נשארה עין אחת יבשה בקהל, אך זה לא עניין אותה באותו רגע, היא גם לא רצתה שדודה
ירים אותה, והם ימשיכו בלוויה.

היא גם לא רצתה לשמוע את כל הדודות מתייפחות בקולי קולות כאילו שהם אלו
שאיבדו כל-כך הרבה.

היא לא רצתה לשבת בתוך ביתה ומליון איש רצים סביבה ושואלים אם היא בסדר.

מי יכול להיות בסדר עכשיו?

וכל החברים שלה סביבה, מחבקים, לא עוזבים לרגע. כבר לא אכפת שהם מעשנים
בתוך הבית, יחד איתה. כי איזה אבא יצעק עליה?

וזה כבר לא משנה אם היא שותה שוקו עם שמונה כפיות סוכר או לא, כי איזה אמא
תצעק שזה לא בריא?

וכמובן שהיא תיקח את הפלאפון של אחותה, ואת האייפוד כמובן.

היא אפילו תשתמש לה במחשב, ותיקח לה את כל הבגדים. ולקטנים.. היא תגנוב את
השלט ותראה טלוויזיה כל יום. וגם תחביא את כל הממתקים במקומות הגבוהים כדי שהם לא
יגיעו.

אבל מה הטעם בדבר אם הם לא יצעקו עליה? 

מה הטעם בכל דבר, אם הם לא כאן?

הפריקה הזאת הייתה שווה דיי הרבה..

שיהיה לכולנו שבת שלום ושבוע טוב, אני אחזור עם הפרק דיי במהרה (: ♥