הרבה, הרבה, הרבה יותר מדי חם בשביל סוף נובמבר. כל ה BUILD UP שעושים לחורף בפרסומות רק ממחיש את עליבותו של החורף הישראלי הקצרצר. יתחיל בדצמבר עם קצת מזל וימוג בפרפורי גסיסה אל עוד קיץ לוהט באמצע פברואר (להזכירכם פברואר השנה היה שרבי כמעט... למעט היום של החתונה שלנו שהיה- תודה למרפי- גשום להחריד אבל זה סיפור אחר)  איזה ייאוש. נראה לי שאפילו אין טעם להעביר ארונות השנה (אמרתי בעודי מתיימרת להיות העקרת בית שאינני. רוב הזמן הבגדים שלנו אפילו לא בתוך הארון אלא על הספה בחדר עבודה מחכים לנס).

בגיל 30 סבב החתונות הראשון של החברים מסתיים (של פרק א' כלומר) ומתחיל סבב הבריתות. ההבדל העיקרי בין ברית לחתונה הוא שבעוד שביום החתונה הכלה לרוב רזה כפי שמעולם לא הייתה, בברית היא עדיין נראית כמו בחודש שישי (אלא אם את חברתי יעל שארזה בתיק של בית החולים את הג'ינס מלפני הלידה ויצאה איתו הביתה). הבדל נוסף הוא שהברית הוא בין הרגעים הבודדים שבו לדודות הפולניות אין מה להגיד (מציינת זאת כי כבר בחתונה קיבלנו 2-3 כרטיסי ברכה שכתוב עליהם- ברכות להולדת הבת). 

ולא, אני לא בהריון. לא כזה שידוע לי לפחות.

שזה כמובן מאוד מטריד את כל מי שהוא לא אני ובעלי.

כי אם את בת 30 ונשואה, הרחם שלך הוא רכוש הציבור ונושא לגיטימי לחלוטין לשיחה. 

ואני יודעת שהגיע הזמן, אנחנו נשואים כמעט שנה ובאפריל אני אהיה כבר בת 31 אבל ילד רחוק ממני מיליון שנות אור. אני אוהבת לישון 8 שעות בלילה, אני אוהבת לחזור מהעבודה, להתקלח ולהכנס למיטה עם המחשב הנייד חשב לשנ"צ, אני אוהבת לרבוץ על הספה עם בעלי כל הסופ"ש ולא לעשות כלום. אני רוצה את בעלי לעצמי. רק לעצמי. אני יודעת שברוב המקרים כשהילד בא אז הרגשות האלו נעלמים. אבל מטריד אותי מה אם לא? מה אם אני אבין שעשיתי את הטעות של החיים שלי ועכשיו יש לנו ילד שאני רק מתה שיגיע לגיל 18 ויצא מהבית. 

ובנימה אופטימית זאת אלך לישון. או יותר נכון להאבק עם החתולים על מקומי במיטה.