אני נטמעת בין כל היושבים באוטובוס. פנים חיוורים משוחים במעט איפור שיקנה קצת צבע, מעיל כחול רכוס עד הצוואר שעטוף היטב בצעיף לבן. בצינת הבוקר אני מצליחה להאחז בפיסה קטנה של אופטימיות, שאריות מאיזה חלום טוב שחלמתי כנראה. מישהו מחבק אותי חזק ומכסה את כל כולי בנשיקות. התת מודע שלי ממזר לא קטן. את כל מה שאני מדחיקה במשך היום הוא מוציא בריבית דריבית בלילה בצורת חלומות קיטשיים ודביקים מרוצפים בלבבות ומדיפים ריח של בושם.

היום יהיה יום טוב, היום יהיה יום טוב...

נו באמת מה כוחן של המילים מול המציאות הירושלמית שתוקפת אותי כשאני יורדת מהאוטובוס?

והיא תוקפת מכל כיוון. אנשים ועוד אנשים ועוד אנשים מסביבי, אני בבועה משלי האזניות תחובות באזניים, סגול עמוק…

If the day would only come
Then you might just appear
even though you'd soon be gone
When I reached out my hand

אני מפלסת את דרכי בהמון לכיוון התחנה. אני מורידה את האזניות מן האזניים וסיכה בלתי נראית מפוצצת את הבועה. אני חשופה. לטוב ולרע. האביר על הסוס הלבן יכול לעמוד לידי בתחנה, יכול להתיישב לידי באוטובוס...

היום עובר, הילוך מהיר של פעולות, שיחות, ריצות, דיבור והקשבה. בבסופן אני מוצאת את עצמי שוב  בתחנת האוטובוס. שארית של איפור דהוי על עיניים עייפות, מפלסת את דרכי לפאתי האוטובוס שם אני מתכרבלת על המושב הפנוי היחיד. בורחת מההמולה באוטובוס באמצעות כפתור ה PLAY

Now the night wind softly blows sadness to tomorrow
Bringing tears to eyes so tired
Eyes I thought could cry no more

כנראה שהוא בחר להשאר בבית גם היום.