שלוש פעמים התעוררתי במהלך הלילה. בשתיים לפנות בוקר, בארבע ובדקה לשש, שישים שניות לפני הצלצול הצורם של השעון המעורר. עוד ניצחון קטן. מבין חרכי התריס לא חדרה ולו טיפת אור אחת קטנה להאיר לי את הבוקר ותוך כדי שאני נגררת אל המקלחת חשבתי לעצמי שבבקרים כאלה אני לא אוהבת את החורף. את החורף אפשר לאהוב כשמכורבלים במיטה בתוך הפוך והגשם מכה ללא רחם בחוץ ולא  כשבשש ורבע נזרקים החוצה לעולם שהוא שילוב קודר של מקרר ואמבטיה.

"נו טוב" הוא היה אומר לי אם הייתי אומרת לו את מחשבותיי בקול רם, "את אף פעם לא יכולה להיות מרוצה ממשהו באמת".

יום ראשון בבוקר. אני שונאת את ימי ראשון בבוקר, אבל אני לא יכולה להתכחש לזיק האופטימיות שקיים בשעות הראשונות האלה של השבוע.

ביום שישי אחר הצהריים שכבתי במיטה וראיתי איזה סרט ב DVD. בתור הבחורה הרומנטית שאני, כמובן שחשבתי איזה כיף היה אם היה מישהו לידי עכשיו. זה היה איזה סרט "איכות" סינימטקי שכזה וחשבתי שבחיים לא הייתי יכולה לשבת עם הדביל ולראות את הסרט הזה. לעומת קשרים קודמים שהיו לי, אין לנו כמעט כלום במשותף. אנחנו כל כך שונים עד כדי שהדבר היחיד שמגשר על התהום הוא המשיכה (הלאו דווקא פיזית אבל כנראה שבעיקר) החזקה שיש לנו אחד אל השניה. עלתה בי פתאום סוג של הבנה שכנראה לעולם לא נוכל להתפתח למשהו שהוא יותר ממה שיש עכשיו, כי אין שום קרקע משותפת לצמוח ממנה. זה שכנראה לא נהיה לעולם "זוג" זו לא תובנה חדשה בשבילי, אבל זה תמיד היה ככה כי אני לא רציתי, או שהוא לא רצה או כי זה לא התאים. ההכרה החדשה הזו כמו הטביעה חותמת סופית בתודעה שלי וגררה אחריה תחושת כאב עמומה לשארית הערב,עד הרגע שחיבקתי אותו ואז כלום כבר לא היה חשוב.

אבל עכשיו שוב... אני כבר לא יודעת. אני אאלץ להנות מהרגע כנראה. והרגע ההוא בשבילי הוא הנאה גדולה.     

"אהוב יקר

 לא עצרת אפילו לראות

כמה זה עולה לי

אהוב יקר

לא השארת גם לא זיכרון

שיהיה לי בלילה קר

הכל ידוע מראש

אבל נשכח מהלב

שלאהוב אותך

זה לשלם בכאב

אהוב יקר

זה לא אתה שמשתנה לי"

(רונית שחר)