עוד לפני שבע בבוקר הספקתי לריב עם הדביל בטלפון, להתקלח במי קרח, להגיע למסעדה להמשיך לריב ולהתחיל לבכות ולהוציא את העצבים על שלושת המלצרים שלא הבינו מאיפה נחתתי עליהם.
יום שמתחיל ככה בטח לא יכול להמשיך טוב... ירדתי למחסן התישבתי במשרד רחוק מכולם והתחלתי לבכות שוב. לא בגללו, הוא סתם דביל. בכיתי בגלל עצמי.
ואז הגיע הספק ירקות שלנו מלא בחיוכים "בוקר טוב יפיפיה, הבאתי לך תפוח יפה כמעט כמוך" ושם לי על השולחן תפוח אדום ענקי.
וכשהוא הלך התיישבתי על הכסא והתחלתי לכרסם אותו, הפה מתמלא במתיקות והחום מתחיל לחזור לאיברים שקפאו.
עד כמה מחווה קטנה וזניחה שלנו יכולה להשפיע על מישהו אחר. מדהים אותי כל פעם מחדש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
