התיישבתי מולו על השולחן במשרד. הוא הכניס את היד מתחת לחצאית שלי ושפתי התעקלו לחיוך רחב למראה המבט המופתע שנסוך של פניו לפתע.

-"שובבה, ממתי את ככה?"

ניסיתי להעלות על פני ארשת של פאם פטאל טורפת גברים, עד שנזכרתי שאני לא כזאת ופשוט חייכתי ונישקתי אותו.

אחרי שבועיים אינטנסיביים החושים היו אמורים להדרך מעצמם. יכולתי לדעת שזה טוב מדי ושפעמוני האזעקה בראש שלו כבר מתחילים לצלצל את הצלצול הצורמני שלהם שהלך והתחזק מדי יום עד לפיצוץ הבלתי נמנע.

לפניו היה לי מישהו אחר, תקופה די ארוכה. שמתי לב, שהרבה פעמים אחרי  שהיינו שוכבים הוא היה אומר לי איזה משפט ביקורת מעליב או איזו הערה אחרת לא נעימה. זה לא בא ממקום של רוע כי הוא באמת היה (ועודנו) אחד האנשים היותר נחמדים שאני מכירה. עם הזמן הבנתי שכנראה בתת מודע הוא ניסה ליצור איזו תחושת ניכור ביננו, לסתור את הקרבה הזו שנוצרת בין שני אנשים בסיטואציה הזו שאולי קצת הפחידה אותו.

אבל אצלו כמו אצלו, הכל בגדול. במקום הערה קטנה ולא מזיקה העיניינים הגיעו לכדי פיצוץ רציני שכלל חילופי דברים די קשים וגרם לי לבלות את יומה  הראשון של שנת 2006 עם עיניים אדומות מבכי.

"לא נתתי לשום דבר

לעצור את הנשיכה

לברך את השכחה

בתוך כמה שניות

דיממתי במיטה"

(אביתר בנאי והמבין יבין)