כשהייתי קטנה המשחק שהכי שנאתי היה סולמות ונחשים. טוב, למען האמת המשחק שהכי שנאתי היה מונופול (אנטי קפיטליסטית שכמוני) אבל סולמות וחבלים היה הבא בתור אחריו. לא היה דבר יותר מדכא מאשר להתקדם על גבי המשבצות בלוח, לעלות על הסולמות, להגיע כמעט אל המטרה, להרגיש את הניצחון, ואז ליפול על משבצת של נחש ולהחליק למטה אל נקודת ההתחלה.

חשבתי על זה אתמול, שהחיים שלי הם בעצם סוג של לוח משחק שכזה. אני עולה למעלה, מגשימה את המטרות והשאיפות שלי מתרגשת, מתאהבת ואז פתאום ברגע אחד מחליקה למטה את התחתית.

העניין שאצלי הסולמות והנחשים אחד הם. התואר שלי, סולם ונחש. מצד אחד אני כל כך גאה שהגעתי למקום הזה בחיים, אוהבת את המעבדה, אוהבת את הלימודים, אוהבת את האוניברסיטה. מצד שני, זה לא בדיוק מה שחשבתי ולפעמים נורא קשה לי שם, והניסויים מתפקששים לי והפרופסור מלחיץ אותי והלימודים תובעניים ומלחיצים.

הדביל נחש וסולם. יכול במשך שבוע אחד לגרום לי להרגיש כל כך טוב ושבוע אחרי להביא אותי לקריסה מוחלטת.

אני לא יכולה עם חוסר היציבות הזה בחיים שלי. קשה לי עם העליות והירידות במצב הרוח. קשה לי להתעורר בבוקר ולא לזכור אם אני שמחה או מדוכדכת או שום דבר. אפילו הגוף שלי מגיב בקיצוניות בנשירה מטורפת של שיער, פצעים על השפה התחתונה  וכאבי ראש ובטן.   

בהשלכה של עבודת מעבדה על החיים שלי, אני מבודדת את הגורמים שעושים לי רע ובוחנת את החיים שלי בלעדיהם. כרגע זה הוא. הוא שמוציא עלי את התסכולים והעצבים שלו כי אני המטרה הכי קלה וקרובה. הוא ששכח שיש מולו עוד בן אדם עם רגשות משלו. הוא שנתון לכל כך הרבה קפריזות ומצבי רוח שמשפיעים עלי  והופכים אותי למישהי שלא רציתי להיות.

הוא שבכלל לא אכפת לו ממני.

הוא שאני כל כך אוהבת אבל מוכרחה לארגן את החיים שלי בלעדיו. בגלל כל הסיבות הרשומות למעלה.

"ולא לזכור איך לשכוח

 את הלילה שעבר,

לא לזכור איך להפסיק לחשוב

 על מה יהיה מחר." (רונה קינן)