ופתאום חשבתי "על מה הרופאים נלחמים שם בדיוק? מה ישאר מהבן אדם?" ונזכרתי ביום הארור ההוא, לפני שלוש שנים כמעט, שהיה אמור להיות יום מותה של סבתא שלי. היה אמור להיות כי במקום לתת לה ללכת לעולמה בשלווה, כשכבר ברור היה שאין  מה להציל, אחד הרופאים ביצע בה החייאה מלאכותית. הרופא הזה "הציל" את חייה.  הוא נתן לה שנה וחצי של סבל וייסורים, מאושפזת בהוספיס בלי יכולת לזוז, מחוברת למכונת הנשמה, מוזנת בצינור זונדה, מעורפלת הכרה.

ואולי אם הוא לא היה ראש הממשלה היו חוסכים ממנו את כל הסבל והייסורים האלה. אני מניחה שכמו בטיפול בבן משפחה, שיקולים מקצועיים מתערבבים עם שיקולים אישיים ויוצרים שיקול דעת שונה מהשיקול המקצועי נטו .

בשורה התחתונה, אני פשוט מקווה שהרופאים יודעים משהו שאני לא והאיש הזה אכן יוכל לחזור לאיזשהו תפקוד נורמאלי. לא לשארית חיים של סבל שלא מכבדת אף אדם.

התאהבתי בבן אדם אריק שרון בפעם הראשונה כאשר שודרה עליו איזו כתבה בחדשות לפני כמה שנים. בכתבה הראו אותו יוצא להצגה וארוחת ערב עם לימור לבנת (שאותה אני לעולם לא אוכל לסבול). זה היה כמה שנים לאחר שהתאלמן והוא אמר שזה מאוד נעים לצאת לבלות עם בת זוג ושזה משהו שמאוד חסר לו. הלב שלי יצא אל האיש הזה שכל כך הרבה בדידות נשפכה ממשפט אחד שנאמר כדרך אגב.

אני שמחה, כתמיד, שהבנתי את זה בזמן. לא בדיעבד.

החלמה מהירה.