הגשם השוטף הזה שלא מפסיק לרדת כמו מנקה לי את הנשמה מכל הפירורים והלכלוך שהצטברו שם. החיוך מזדנב חזרה אל זוויות הפה, למרות שאין לו שום סיבה טובה לחזור לשם. הוא פשוט התגעגע להיות למעלה, אז אני מרשה לו. למה לא. שיהנה גם הוא קצת מהגשם היפה הזה ומהברקים שמפלחים את השמיים.

וברחוב כל האנשים סביבי שקועים עמוק בתוך עצמם, סגורים בתוך בועה מנותקת. חבורה של אנשים בודדים שלא מרימים את הראש להתבונן אחד לשני בעיניים. הרוח מצליפה בפנים, הלחיים אדומות מהקור ואני גומעת את האוויר הנקי והנפלא הזה,  שלם שינוי לא מריח כמו פיח ואבק  ומנסה להכנס לראש שלהם. בחורה במעיל ארוך ופנים חתומות מתקתקת בעקביהם של המגפיים על המדרכה, בחור עם כובע פליז חולף לידי על אופניים (אופניים בגשם הזה?) ומשפריץ על המכנסיים שלי  טיפות גשם מהשלולית, איש זקן עם מקל משתדל בכל כוחות לא להחליק על האספלט הרטוב כשהוא חוצה את הכביש.

אולי רק הלבשתי עליהם את הבדידות שלי, שכמו הרוח והגשם, מכה בעוצמה החזקה ביותר שלה בימים הכי קרים.  השלכה. קוראים לזה השלכה.

רק מקווה שהגשם ימשיך גם מחר בלילה, כשגם לי יהיה עם מי להתכרבל בפוך.

עליות ומורדות, מקווה שעכשיו זו עליה ולו רק כי יותר נמוך מכאן אני לא מוכנה לרדת.