אתמול כאב מדי לכתוב. לחפור בזיכרון הלילה שעבר ולהעלות את הכתב את הרגשות שעדיין היו כל כך טריים. בלילה אחת של כאב, עצב, געגוע ואכזבה.

לפעמים אני מרגישה כמו מישהו שמנסה להגיע אל הקשת בענן. היא כל כך מוחשית, נראית כל כך קרובה, אבל כככל שמתקרבים אליה היא בורחת, מתרחקת עוד יותר, היא אשליה. אי אפשר לגעת באמת וזה מה שכל כך כואב לי. אני תמיד ליד, תמיד כמעט שם, אבל אף פעם לא מצליחה להגיע באמת.

אז מה שהיה אמור להיות ערב מדהים הפך באחת לאקורד הסיום של סאגת היחסים בינינו. הפצע הזה, שנפער לפני יותר משנה לא מצליח להגליד כמו שצריך, בכל פעם אנחנו מגרדים את הגלד הדק שנוצר והוא חוזר לדמם. אבל אני זו שמדממת. הוא רק מסתכל ואומר "מצטער".

והכי כאב שהוא אמר שאני טובה מדי. "את לא יכולה להסכים לכל דבר דריה, גברים אוהבים אשה עם דעה" וזה אולי, יותר מזה שהוא חתך את היחסים בינינו, היה הכי קשה לשמוע. אני לא יכולה להיות מישהי אחרת, אני לא יודעת להיות מישהי אחרת. אני בן אדם שנורא נוח להסתדר איתו כי אני לא אוהבת לסבך דברים. כשיש לי מה לומר אני אומרת, כשיש לי דעה בקשר למשהו אני אשמיע אותה אבל אני לא יודעת להיות מניאקית...

וכנראה שזה מה שצריך כדי להשיג איזה מר בחור בעולם הזה והנה שוב אני נשארתי לבד.