אז סוגרים את המסעדה שאני עובדת בה, המקום שנתן לי את האופציה לעבוד כמה שאני רוצה, מתי שאני רוצה בתנאים שמתאימים לי, בשילוב עם הלימודים. מצד אחד זה טוב, אולי זה מה שיתן לי את הפוש לצאת לחפש עבודה בעיר הגדולה ולצאת כבר מהבית. מצד שני העדפתי להשאיר את הצעד זה ב"הולד" בינתיים ולעשות אותו כשאני ארצה ולא כי אני חייבת.

כך או כך זו היתה שבת קשה. עלילות דריה והדביל אמנם תמו במישור האישי אך במישור המקצועי עוד לא נאמרה המילה האחרונה. כאסח אמיתי שכלל טלפון  לבוס "תחליט מי המנהל פה הוא או אני, אחרת אני הולכת הביתה" והתגובה של הדביל "חשבתי שאת יותר בוגרת מזה, תצפי לחודש "מהנה" איתי..."

אלוהים יודע מה הוא מסוגל לעשות. אין פה משחקי כח כי הכח הוא שלו. אין בכלל ויכוח. הוא מסוגל לעשות לי את החיים בעבודה גיהינום עלי אדמות והוא כבר התחיל בזה אתמול בכך שהוא השאיר את כל עובדי המטבח לקרצף את שתיים וחצי לפנות בוקר ואותי איתם (אני זו שסוגרת את המסעדה בלילה). אני לא יודעת אם ללכת ולדבר עם הבוס, לספר לו מה הוא אמר לי להגיד לו שאני לא רוצה לעבוד איתו. אני לא רוצה להחמיר את המצב יותר ממה שהוא כבר חמור, אבל אני לא רוצה להרוס את כל השם שבניתי לי בעבודה רק כי הוא החליט לנקום בי (למרות שסוגרים... מכתב המלצה טוב הוא מצרך נדיר כיום)

אומרים שיש גבול דק בין אהבה לשנאה ועברתי אותו אתמול. אין פה תסמונת האשה המוכה. אני לא רוצה לראות אותו בכלל... אני רק רוצה לירוק לו בפרצוף ולבעוט בו כשהוא מולי.

אמא שלי הרומנטית אומרת "אתם כאלה חמודים כשאתם רבים ככה, זה כל כך ברור שאתם עוד מאוהבים אחד בשני"... כנראה שמבחינתי זה נכון, אבל הוא לא רואה אותי ממטר, אני סתם עוד ג'וק שצריך למחוץ.

שילך להזדיין. בעצם, שלא יזדיין בכלל, למה שיהנה. הדבר הכי רע שאני יכולה לאחל לו כבר קרה לו, אז אני רק רוצה שיטוס כבר, שיעלם, שיצא לי מהחיים וישאר כסתם עוד זיכרון רע.

אלוהים יודע שיש לי כבר לא מעט מאלו.