אין לי מה לכתוב. הכל ריק יש לי זמזום מונוטוני במקום שבו אמורה להיות חשיבה.
הפער בין הבן אדם שכולם רואים מבחוץ לבין מי שאני באמת רק גדל מיום ליום. חמודה, מחייכת, מנסה להצחיק. בפנים הכל רדום. המצחיק הוא שאם פתאום אני עייפה מדי כדי לא להיות ההיא, שכולם מכירים, פתאום כולם חושבים שמשהו לא בסדר. גם אנשים שמכירים אותי שנים.
ואני רוצה להיות ככה לפעמים. שחורה לגמרי. להסתובב ברחובות עם פרצוף תשעה באב ושאף אחד לא ישאל מה קרה כי כולם יודעים שככה אני ממילא. ההיא שלא מחייכת אף פעם. לא החמודה..
תמיד חמודה.
לא רוצה להיות חמודה.
וזה לא דיכאון כי אני לא בדיכאון. פשוט לא רוצה להיות חמודה יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
