בוקר זה לגרד את עצמי מהמיטה. הפנים שלי תמיד נפוחים כשאני מתעוררת והשפתיים שלי לוקחות את אלא של אנג'לינה ג'ולי בכיס הקטן... תופסות חצי פנים וגורמות לי להראות כמו סוג של דונאלד דאק. העיניים שלי שגם ככה לא הכי ממוקדות, פוזלות לכל מיני כיוונים בלתי ברורים וכל מיני חצ'קונים תופסים נוכחות על.

הכל רע בבוקר והבוקר הזה לא שונה.

קבעתי לעצמי דד ליין. ברגע שהמסעדה נסגרת (מתי זה יקרה? עד עכשיו רק מאיימים) או מחליפה בעלים אני לוקחת את הרגליים ועוזבת את הבית אל העיר הגדולה. הנוחות הזו והחיסכון כבר מזמן לא שווים את המחיר של אבדן הפרטיות והחיטוט בחיים שלי. לא שווה את הצעקות וההשפלות שאולי אפשר לספוג כשאת בת 16 אבל בטח לא כשאת בת 26.

חברים שלי? הצחקתם אותי. אני החברה היחידה של עצמי.אף אחד לא יודע איך לאכול אותי באמת.

אני רוצה דף חלק. חברים חדשים, התחלת חדשות, עבודה חדשה, יחסים חדשים. הכל כבר מאוס ומעופש בחיים שלי.