דביל (לוקח שני כדורים): "עשית לי כאב ראש עם הבושם שלך..."

אני: "תתמודד. אתה יודע כמה פעמים אתה עשית לי כאב ראש?"

והספירה לאחור החלה.

לפני שבוע ערכו ישיבה בעבודה וחילקו לכולנו מכתבי פיטורים. האמת שקצת נפגעתי – כי אמנם ידעתי מראש שזה מה שהולך להיות, אבל בתור המנהלת היחידה הייתי מצפה לגלות את זה קצת יותר משעתיים לפני ששאר הצוות גילה.

כך או כך זו סופה של תקופה. שנתיים בדיוק, היום שבו תהיה המשמרת האחרונה שלי הוא היום שבו נכנסתי לחפש עבודה. שנתיים מאוד אינטנסיביות בחיים שלי. סיום תואר ראשון, תחילת תואר שני, ניתוח, הרבה דייטים כושלים, אהבה אחת ועוד. עצוב לי, אבל אני רואה בזה פתח להתחלה חדשה.

יש לי כמה הצעות עבודה במרכז. למרות ההצהרות על מעבר לעיר הגדולה כנראה שנכון לעכשיו אני פשוט אקנה רכב כדי להיות יותר ניידת ואשאר לגור בבית עד שאני אתייצב קצת כלכלית. כרגע עם הלימודים והעבודה במעבדה, במבחן המציאות אני מאמינה שאני לא אוכל להחזיק את עצמי בדירה.

יום ראשון הבא משמרת אחרונה... אחר כך חו"ל ואחר כך אלוהים יודע מה.

העיקר שיהיה טוב.

נ.ב. (ומיום ליום מחלחלת בי ההכרה שאני לא רוצה לחפש כרגע קשר. מחשבה מלחיצה בהתחשב בעובדה שאני אוטוטו בת 26. ההוא אומר שאני אנוכית מדי כדי להיות עם מישהו "לא בקטע של לתת, את תמיד תתני את כולך למי שיהיה איתך" אלא במובן של ההרגל המגונה הזה של להיות לבד, להיות האדונית של עצמי, להחליט החלטות רק בשביל אשה אחת. להחליט בבוקר שאני טסה לחו"ל ובצהריים כבר לקנות כרטיס טיסה. לקרוע את עצמי בעבודה על חשבון הזמן הפנוי שאין לי ממילא בלי לחשוב על מישהו אחר. אני מניחה שאם פתאום יפול עלי משהו מהשמיים אני לא אתנגד, אבל בהנחה שזה לא יקרה, אני לא הולכת לרכז מאמצים בקרוב)

נ.ב 2 : (וכמה שאני רוצה אותו שוב, למרות כל מה שהיה. אולי אפילו בגלל... פעם אחרונה, בידיעה שאנחנו כבר לא נפגש יותר לעולם. לחתום את הכל, לנעול ולהחביא במעמקי הזיכרון – אבל רק להרגיש אותו עוד פעם אחת. אחר כך ממילא כבר הכל יהיה מאחורי.)