אני שרועה על המושב שליד הנהגת, הבטן מתפקעת מסושי וסוכריות גומי ששטות להם בתוכה בפיוז'ן מופלא. סושי, סרט וסוכריות גומי. הפק"ל שלי לשיפור המצברוח (שלא היה רע במיוחד לצורך העניין, אבל לא צריך תירוץ מיוחד לספייסי אבוקדו ).

בשטיפת מכוניות שמו לה עצי ריח עם כתובות מצחיקות על כל אחד מהחלונות. אני מחזיקה את האחד בצורת לב שתלוי על החלון שלי וממוללת אותו בעודי קוראת את הכתוב עליו "לאשה שלי". בהתקף פוסט פמיניסטי אני שואלת אותה "מתי אנחנו נהיה האשה של מישהו?" והיא צוחקת. "תביני" היא אומרת לי בקול שהוא חצי רציני וחצי מתבדח. "לאלוהים יש תכנית ענק בשבילינו. הוא יביא אותנו בדיוק למקום שאנחנו רוצות אבל בדרך שלו" אני מריחה את האצבעות שלי שמדיפות ריח "תותי פרוטי" מהמטהר אוויר וצוחקת. "כן, כן את צוחקת עכשיו" היא ממשיכה "אבל באמת יש לו תכנית בשבילנו ויום אחד גם אנחנו נמצא לנו בעלים עשירים שיציעו לנו נישואין עם טבעות יהלום מה. שטרן, פשוט יש לו את הדרך שלו להביא אותנו לשם" .

יש לי יותר מדי סוכר בדם מכל הסוכריות דובונים והנחשי גומי שאכלנו בסרט. אני מתמתחת ומדליקה את הרדיו. פרנק סינטרה שר I did it my way. ובהסקת מסקנות מדהימה אני מגיעה למסקנה הבלתי נמנעת שפרק סינטרה הוא אלוהים.

(וכן הכותרת היא טיזר, אז מה)