אני: אתה תמיד מקבל כל מה שאתה רוצה?
הוא (חושב רגע, מחייך לעצמו): כן.
אני: זה לא הגיוני.
הוא: עובדה, גם את אמרת לי לא הרבה פעמים, אבל בסוף...
מתפנקת, מתכרבלת, מתחתלת, שואפת עמוק עמוק את הריח המוכר. שני זוגות רגליים שעונות על הקיר. שלי בגרביים כחולות עם לבבות קטנים אדומים ושלו לבנות, פשוטות, עם חור קטן בבוהן. לרגע אני חושבת "כמה סימבולי" אבל אז הוא מתחיל לקלף ממני את החולצה והגופיה ונותן לי את הנאום הקבוע, על כמה אני מקשה עליו את החיים עם כל הבגדים האלה שאני מתעקשת ללבוש כל הזמן.
"תתאמץ קצת" אני אומרת "שלא הכל יבוא לך בקלות"
ואני רוצה שהרגע ימשך לנצח אבל הוא נגמר וכבר אנחנו בחוץ, ליד המכונית שלי.
איך אומרים שלום לשלושה חודשים? לא אומרים. פשוט נותנים נשיקה אחת ארוכה, אומרים "נדבר" ולא בטוח מתכוונים לזה, נותנים עוד נשיקה קטנה והולכים.
בלי להסתכל אחורה אפילו פעם אחת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
