אם היו אומרים לי עכשיו שאני יכולה לעשות מה שאני רוצה, מה שאני באמת באמת באמת רוצה אז הייתי מורידה את החלוק מעבדה הלבן והמגעיל שהבד הסינטטי שלו עושה לי עקצוצים על העור, מעיפה את כל השמרים המסריחים שלי לפח ונוסעת לאיזה אי בודד. הייתי שוכבת שם על החול הלבן והבתולי עם כובע קש ענקי על הראש, כל הבזז'ים בחוץ, משזפת אותם ואת הירכיים הלבנבנות והשמנמנות שלי. מדי פעם הייתי נכנסת למים, נשכבת על הגב וצפה כמו מלפפון חמוץ.

ולא היה מעניין אותי המועד ב' המסריח שיש לי בעוד שבועיים (שבועיים!) ממחר.

ולא היה מעניין אותי איזה אוטו אני יכולה לקנות עם המעט כסף שיש לי.

ולא היה מעניין אותי שהמחקר שלי הולך עם הראש בקיר (למרות מליוני הרעיונות שיש לי).

ולא היה מעניין אותי שעם העבודה החדשה שלי, לא יהיה לי בכלל זמן פנוי (לא שהיה לי עד עכשיו).

הכל היה נקי ונעים ולבן. בלי שום אנשים איתי... לבד. כמו שאני אוהבת. מפחיד אותי לפעמים כמה אני אוהבת להיות לבד וכמה שעות וימים אני מסוגלת לבלות רק עם עצמי בלי שזה יזיז לי בכלל... הייתי לוקחת איתי רק שקית ענקית של סוכריות גומי, מליונתאלפים  ספרים ומראה בשביל המגלומניה וגם בשביל לראות כמה השתזפתי.

בינתיים החרדה מכרסמת כל פינה טובה בגוף, משתקת את שאר הרגשות. אהבה, אכזבה, שנאה, שמחה, ציפייה... כולם נפלו קרבן לג'יפה הזאת.

חוצמזה שנורא בא לי להיות בהריון בזמן האחרון. זה לא עובר כבר איזה חודש ומשהו. מעניין מה זה אומר.