המים רותחים במקלחת. שולקת את עצמי תחת הזרם, מקרצפת את שאריות היום בחזקה ושולחת אותו להסתחרר במערבולת המים הנעלמת בפתח הניקוז.

ביי ביי יום שלישי. פעמיים כי טוב. טוב למי בדיוק?

העולם השתגע לפני שישים שנה, אבל גם היום הוא עדיין לא כל כך שפוי. רחוק מזה.

הקצבתי לעצמי סרט שואה אחד. כשהייתי קטנה יותר הייתי מתנחלת מול הטלוויזיה ביום השואה צופה באדיקות במשדרים ובוכה. בשלב מסויים החלטתי שמספיק ודי. העניין הוא, שכשאתה רואה סרט, הדמויות קמות מול העיניים בשונה מלהיות שם באמת. כשאתה שם אתה רואה רק עצמים: בניין, נעל, משרפה, אבנים. אפס תחושות. הרגשתי הרבה יותר היום כשראיתי סרט על מיידנק מאשר ביום שבו הייתי שם באמת לפני כמעט עשר שנים.

 וכשרואים את כל התמונות שנוראיות האלו ואת הסיפורים קורעי הלב של האנשים ששרדו את התופת, איך אפשר בכלל לבכות על כלב אחד מסכן שנפל קורבן לסכסוך? חשבתי על זה היום. בכל יום אחר זה היה קורע לי את הלב. יום השואה הוא יום של פרופורציות שונות.

מטאפורות: סיגריה אחרונה לפני שמפסיקים לעשן, עוגת קצפת לפני דיאטה, צ'ייסר אחרון לפני הגמילה מאלכוהול. בסך הכל רציתי את הפעם האחרונה הזאת. לזכור את הטעם, את ההרגשה, את הריח והקולות.

האמת? חשבתי שאני אתגעגע הרבה יותר.

אולי סוף סוף אני יוצאת מזה.