שתי ידיים על המקלדת, כתיבה חפשית.

יום שהחל בשש בבוקר כאשר השמש עדיין נלחמה בקורי השינה שלה. בקושי רב נפרדתי מהמיטה החמימה שלי ,אליה נכנסתי רק 4 שעות לפני, על מנת לפגוש את ידידי הטוב בשבוע האחרון – קלסר האימונולוגיה שלי. חזרתי בפעם המיליון על אותו החומר, מנסה לגרום לו להשאר בתוך הראש הפעם, ללא הועיל. הכתב המבולגן שלי התחבר לכדי צירוף של צורות שאיבדו כל משמעות ותוכן. בהיתי בדף בסלידה והלכתי להכין לי קפה. קופסאות הקוטג' והגבינה הריקות במקרר לא היו הבטחה לאיזושהיא ארוחת בוקר מרשימה, ולכן ניסיתי לסחוט שאריות דבש על הטוסט שלי כאשר הקורבן הראשי היו כצפוי, מכנסי הפיג'מה הורודים עם הפינגווינים. אם גל השכנה שלי הייתה רואה את זה היא היתה מאושרת. "דרוזופילה!" (ככה היא קוראת לי ) היא אמרה לי איזה ערב, "כמה קיטש בפיגמה אחת! בא לי להקיא..". עכשיו כל הסכריניות היתה מרוחה בדבש. כמה אירוני.  

אז כבר התלבשתי ויצאתי למבחן. אויר הבוקר היה קפוא והיה קצת קשה לנשום. ניסיתי להרגע עם קצת מוזיקה. ככלל, רמת הלחץ שלי לפני מבחן חשוב היא ביחס ישר לרמת ההשקעה .ככל שאני משקיעה יותר, ככה אני מרגישה שיש לי יותר מה להפסיד...

המבחן היה קשה. הבחור שישב לפני שפך על עצמו כמויות מסחריות של אפטר שייב (שהיה עד היום אחד האהובים עלי) והאולם היה מחניק ומחומם יתר על המידה. המבחן היה בנוי בפורמט שנקרא "מבחן הדסה" כלומר, שאלון אמריקאי עם בין 6-9 תשובות לכל שאלה כשאר שאלה לדוגמא היא:

האם דריה מאבדת את זה לחלוטין?

.1. כן.

.2. לא.

.3. רק בתקופות מבחנים.

.4. רק בימי רביעי השניים בכל חודש.

.5. רק בסופי שבוע כשאר הירח מלא.

.6. תשובות 1+3+4

.7. תשובות 2+5

.8. כל התשובות נכונות.

.9. כל התשובות לא נכונות.

כמה נפלא היה לצאת מהבחינה לאוויר הקר שהגשם לא הפסיק לשטוף מאז אתמול בלילה, להגיע לחדר, להעמיס את התיק הענק על הגב ולצאת מהקמפוס. התקשרו אלי וביקשו שאני אבוא לתרום דם, אז נסעתי לבנק הדם בירושלים (צמוד לתחנה המרכזית). בפעם האחרונה שתרמתי, החובש הכאיב לי צורה שלא תיאמן ולבסוף המחט יצאה מהוריד ודמי היקר ניתז לכל עבר...   שליש המנה שכבר תרמתי היתה בלתי שימושית, ומצאתי את עצמי עם מחט ביד השניה תורמת מנה נוספת, מה שגרם לי לכמה ימים של סחרחורות.  היום דווקא הלך חלק, רק לא לקחתי בחשבון את ההליכה חזרה לתחנה המרכזית עם התיק הענק על הגב וכשהרגשתי שאני אוטוטו פוגשת מקרוב את מדרכת האספלט הרטובה, כשלתי על איזה ספסל ירוק בדרך וחיכיתי שההשחור שראיתי בעיניים יעלם.  

פגשתי את רננה בתחנה ונסענו הביתה. השעה היתה בסה"כ אחת בצהריים אבל הרגשתי שכל היום הזה היה קצת גדול עלי.באוטובוס הנחתי את הראש על הכתף שלה, היא דיברה עם החבר שלה בטלפון ובמקביל שיחקה בשיער שלי. הליטוף הסתמי הזה מבחינתה הצליח להרגיע אותי יותר מכל דבר אחר שהיא היתה יכולה להגיד. המשך היום היה דווקא במגמת שיפור, היא הזמינה אותי לצהריים באיזו מסעדה ליד היישוב שלי ואחרי הצהריים קפצנו עם איילה לעיר הסמוכה לחפש כל מיני תחפושות לפורים בשבילן. בערב פגשנו את יאיר בת"א והלכנו לאיזה סרט feel good שכזה.

כשחזרנו הביתה, החניה על יד הבית שלי היתה עמוסה. המכונית של החבר של אחותי והמכונית של החברה של אחי. "עמוס אצלכם בבית, הא?" יאיר שאל משועשע. "ורק דריה הולכת לישון עם החתולה שלה". טרקתי את הדלת, הוצאתי לו לשון ופסעתי בהליכה מענטזת לכיוון השער של הבית שלי.

מה אכפת לי.