פשוט להיות.

להיות עצמי, להיות באותו הרגע כשהוא מתרחש ולא לחשוב 10 צעדים קדימה או 3 צעדים אחורנית.

לא לחשוב כל הזמן "מה אילו". מהעבר אני לוקחת רק את הלקחים שלמדתי ואת הזכרונות. לא את החרטות כי דלת העבר נעולה ולחזור אחורה ממילא אי אפשר. מצד שני לא לרוץ קדימה כל הזמן. ההווה הוא עכשיו.

פעם אהבתי לנתח דברים. הייתי מפרקת כל דבר לפרטים הקטנים ביותר, בודקת כל פרט ופרט תחת זכוכית המגדלת הכי קפדנית ומנסה לחבר את כל החלקים בחזרה בצורה שנראית לי נכונה, גם אם היא היתה מאולצת במקצת.

היום אני משתדלת להסתכל על דברים כמכלול.  לא מקרוב מדי, כי מקרוב כל מיני פרטים קטנים וחסרי משמעות מקבלים פתאום חשיבות עצומה. לא לחפש את השלמות כי היא לא קיימת. לא לאלץ שום דבר לכל מיני תבניות ושבלונות רק כדי שאני אוכל לשים עליו איזושהיא "כותרת" של משהו שנראה לי הגיוני. לקח לי 24 שנים להבין שההגיון הוא בפשטות.  

פעם הייתי עסוקה בלחפש את החסרונות שלי. לחפור, לנבור, לפתוח ולדמם מפצעים שכבר יכלו להגליד.  היום אני מסתכלת על הצלקות ומנסה למצוא את הטוב. לומדת לאהוב את מה שיש ולא לשנוא את מה שאין. אני פגומה ללא תקנה, אבל הפגמים האלו הם אני.

אני עומדת מתחת לזרם המים החמים ששוטפים ממני את היום. אדי המים החמים יחד עם הריח המתוק של הסבון מערפלים את המחשבה. אני מתעטפת במגבת ומעבירה יד על המראה הגדולה המכוסה אדים. כמו ילדה קטנה אני מסרקת את השיער הרטוב אחורנית ולובשת את פיג'מת הפלאנל הכחולה. שום דבר לא השתנה מאז. כלום לא הפך להיות יותר מסובך. רק אני סיבכתי הכל במשך השנים.

יכול להיות שהכל מאוד פשוט בעצם...?

(אתם יכולים להאישם את זה במצברוח שנפל עלי..)