אז עליתי לקפיטריה, קניתי כוס קפה ענקית וקרואסון קצת פחות גדול כדי להתרענן ויצאתי החוצה אל הדשא והשמש החורפית. נשענתי על גזע עץ ובהיתי קצת בעוברים ושבים. אני אוהבת להסתכל על אנשים מהצד, הבעות פנים, סגנון הליכה, האופן שבו הם "מחזיקים" את עצמם... אפשר ללמוד המון על בן אדם רק מהאופן בו הוא מתנועע.

אמא שלי אף פעם לא מבינה איך אני כבר כמעט 3 שנים באוניברסיטה ועדיין לא פגשתי אף בחור. מבחינתה, מספיק שאני אשב קצת על הדשא או בספריה, כדי שכל גברברי הפקולטה יכרכרו סביבי כמו זבובים (מה הפלא? היא הלכה למסיבת ריקודים בטכניון פעם אחת והכירה את אבא שלי). היא אומרת שאני לא "משדרת" שאני מחפשת. שאני לא נראית כאילו אני מעוניינת שידברו איתי. שנתיים שירתתי בחיל קשר ולא למדתי איך "משדרים" דבר כזה.  

אני את השלט "פנויה להובלות" לא עונדת סביב הצוואר באוניברסיטה (או בכלל),  אז שתיתי את הקפה שלי וחלקתי את הקרואסון עם חתול שהסתובב סביבי וקפץ על כל פיסת בצק שהנחתי לו בשמחה... אחרי שסיימנו לאכול, הוא התיישב על ידי, נתן לי ללטף אותו וגירגר עד שנרדם. אם מישהו נרדם על ידך, זה  סימן שהוא בוטח בך שלא תפגע בו. כשאנחנו ישנים אנחנו הכי פגיעים .  

דברים קטנים ויומיומיים כאלה עושים לי טוב. חתול, קרואסון שוקולד (למרות הקלוריות והתחת הגדול), לשבת על יד הפסנתר ולהזכר שאני יודעת  לנגן, לנהוג בערב לבד במכונית ולשיר עם הרדיו בזיופים בלתי אפשריים, חיבוק אמיתי. לא צריכה פרוייקטים גדולים. אני חושבת שרק מי שיודע להנות מהדברים הכי קטנים, יכול באמת להיות מאושר.   

אני? מאושרת?

למה לא בעצם....

"... כי באיזשהו מקום, בים העצב הדפוק,

יש רפסודה, היא נסחפת, היא תשוב,

כן, באיזשהו מקום בעולמנו ההפוך,

יש סיכוי למי שמנסה בכוחותיו האחרונים לשוט... "